אורח חיים, סימן ג׳

אהנהגת בית הכסא ובו כ"ה סעיפים:
בכל פעם שיכנס לבית הכסא יאמר להמלאכים המלוים אותו התכבדו מכובדים כו' ועכשיו לא נהגו לאמרו מפני שאין מחזיקין את עצמינו ליראי שמים שהמלאכים מלוים אותנו:

אהַנְהָגַת בֵּית הַכִּסֵּא וּבוֹ כ"ה סְעִיפִים:
בְּכָל פַּעַם שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא — יֹאמַר לְהַמַּלְאָכִים הַמְלַוִּים אוֹתוֹ: "הִתְכַּבְּדוּ מְכֻבָּדִים כו'". וְעַכְשָׁו לֹא נָהֲגוּ לְאָמְרוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין אֶת עַצְמֵנוּ לְיִרְאֵי שָׁמַיִם שֶׁהַמַּלְאָכִים מְלַוִּים אוֹתָנוּ:

ביהא צנוע בבית הכסא ולא יגלה את עצמו עד שישב ולא ילכו ב' אנשים ביחד כי אינו מדרך הצניעות ואם מתפחד לישב יחידי יוכל אחר להניח ידו על ראשו דרך חלון ולא ידבר שם ויסגור הדלת בעדו משום צניעות:

ביְהֵא צָנוּעַ בְּבֵית הַכִּסֵּא, וְלֹא יְגַלֶּה אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב. וְלֹא יֵלְכוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּיַחַד, כִּי אֵינוֹ מִדֶּרֶךְ הַצְּנִיעוּת. וְאִם מִתְפַּחֵד לֵישֵׁב יְחִידִי — יוּכַל אַחֵר לְהַנִּיחַ יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ דֶּרֶךְ חַלּוֹן. וְלֹא יְדַבֵּר שָׁם, וְיִסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדוֹ, מִשּׁוּם צְנִיעוּת:

גאם רוצה למשמש בפי הטבעת בצרור או בקיסם כדי לפתוח נקביו ימשמש קודם שישב ולא ימשמש אחר שישב מפני שקשה לכשפים:

גאִם רוֹצֶה לְמַשְׁמֵשׁ בְּפִי הַטַּבַּעַת בִּצְרוֹר אוֹ בְּקֵיסָם כְּדֵי לִפְתֹּחַ נְקָבָיו — יְמַשְׁמֵשׁ קֹדֶם שֶׁיֵּשֵׁב, וְלֹא יְמַשְׁמֵשׁ אַחַר שֶׁיֵּשֵׁב, מִפְּנֵי שֶׁקָּשֶׁה לִכְשָׁפִים:

דאם הוצרך לפנות ואינו יכול ילך ד' אמות וישב ויעמוד וישב ויעמוד וישב עד שיפנה או יסיח דעתו מדברים אחרים:

דאִם הֻצְרַךְ לִפָּנוֹת וְאֵינוֹ יָכוֹל — יֵלֵךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וְיֵשֵׁב, וְיַעֲמֹד וְיֵשֵׁב, וְיַעֲמֹד וְיֵשֵׁב עַד שֶׁיִּפָּנֶה, אוֹ יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִדְּבָרִים אֲחֵרִים:

הלא יפנה בעמידה:

הלֹא יִפָּנֶה בַּעֲמִידָה:

ולא יגלה עצמו כי אם מלאחריו טפח ולא יותר משום צניעות ומלפניו טפחיים דמתוך שהוא דוחק את עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים וצריך טפחיים משום קילוח מי רגלים הניתזים למרחוק ואשה לא תגלה עצמה כי אם מלאחריה טפח ומלפניה ולא כלום:

ולֹא יְגַלֶּה עַצְמוֹ, כִּי אִם: מִלְּאַחֲרָיו — טֶפַח וְלֹא יוֹתֵר, מִשּׁוּם צְנִיעוּת, וּמִלְּפָנָיו — טְפָחַיִם, דְּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא דּוֹחֵק אֶת עַצְמוֹ לִגְדוֹלִים הוּא בָּא לִידֵי קְטַנִּים, וְצָרִיךְ טְפָחַיִם מִשּׁוּם קִלּוּחַ מֵי רַגְלַיִם הַנִּתָּזִים לְמֵרָחוֹק. וְאִשָּׁה לֹא תְּגַלֶּה עַצְמָהּ, כִּי אִם: מִלְּאַחֲרֶיהָ — טֶפַח, וּמִלְּפָנֶיהָ — וְלֹא כְלוּם:

זוכשישב יכוין שיהיו פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכא אבל לא ישב בין מזרח למערב בין שפניו למזרח בין שפניו למערב מפני שהשכינה במערב לפיכך לא יעשה צרכיו למערב ולא למזרח מפני שהוא כנגד המערב במה דברים אמורים במיסך את רגליו אבל להטיל מים מותר אפי' פניו למערב אע"פ שמגלה את עצמו [מ]לפניו:

זוּכְשֶׁיֵּשֵׁב — יְכַוֵּן שֶׁיִּהְיוּ פָּנָיו לְדָרוֹם וַאֲחוֹרָיו לְצָפוֹן, אוֹ אִפְּכָא. אֲבָל לֹא יֵשֵׁב בֵּין מִזְרָח לְמַעֲרָב, בֵּין שֶׁפָּנָיו לְמִזְרָח בֵּין שֶׁפָּנָיו לְמַעֲרָב, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה בְּמַעֲרָב, לְפִיכָךְ לֹא יַעֲשֶׂה צְרָכָיו לְמַעֲרָב, וְלֹא לְמִזְרָח, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַמַּעֲרָב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמֵסֵךְ אֶת רַגְלָיו, אֲבָל לְהָטִיל מַיִם — מֻתָּר אֲפִלּוּ פָּנָיו לְמַעֲרָב, אַף־עַל־פִּי שֶׁמְּגַלֶּה אֶת עַצְמוֹ מִלְּפָנָיו:

חואפי' להסך רגליו אם יש מחיצה לצד מערב מותר לפנות סמוך למחיצה אם מחזיר אחוריו למערב ואם המחיצה לצד מזרח מחזיר אחוריו למזרח:

חוַאֲפִלּוּ לְהָסֵךְ רַגְלָיו, אִם יֵשׁ מְחִצָּה לְצַד מַעֲרָב — מֻתָּר לִפָּנוֹת סָמוּךְ לַמְּחִצָּה אִם מַחֲזִיר אֲחוֹרָיו לְמַעֲרָב, וְאִם הַמְּחִצָּה לְצַד מִזְרָח — מַחֲזִיר אֲחוֹרָיו לְמִזְרָח:

טכשם שאסור לפנות בין מזרח למערב כך אסור לישן בין מזרח למערב אם אשתו עמו במטה ודעתו לשמש אלא יכוין שתהא ראש המטה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום ונכון להיזהר אפי' אין אשתו עמו:

טכְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִפָּנוֹת בֵּין מִזְרָח לְמַעֲרָב — כָּךְ אָסוּר לִישֹׁן בֵּין מִזְרָח לְמַעֲרָב אִם אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ בַּמִּטָּה וְדַעְתּוֹ לְשַׁמֵּשׁ, אֶלָּא יְכַוֵּן שֶׁתְּהֵא רֹאשׁ הַמִּטָּה וּמַרְגְּלוֹתֶיהָ זֶה לְצָפוֹן וְזֶה לְדָרוֹם. וְנָכוֹן לְהִזָּהֵר אֲפִלּוּ אֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:

ימי שאי אפשר לו בקלות להסב מטתו בין צפון לדרום אין עליו איסור לשמש מטתו בין מזרח למערב ויש לסמוך על ספר הזוהר שמצריך שיהא דוקא ראש המטה ומרגלותיה זה למזרח וזה למערב:

ימִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַלּוּת לְהָסֵב מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם — אֵין עָלָיו אִסּוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בֵּין מִזְרָח לְמַעֲרָב. וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סֵפֶר הַזֹּהַר, שֶׁמַּצְרִיךְ שֶׁיְּהֵא דַּוְקָא רֹאשׁ הַמִּטָּה וּמַרְגְּלוֹתֶיהָ זֶה לְמִזְרָח וְזֶה לְמַעֲרָב:

יאהמטיל מים מן הצופים (פי' כל מקום סביבות ירושלים שיכולין לראות את בית המקדש משם ומשם ואילך אין יכולים לראות נקרא אותו מקום צופים) ולפנים לא יטיל ופניו ממש כלפי הקודש אלא יחזיר פניו לצד אחר מעט:

יאהַמֵּטִיל מַיִם מִן הַצּוֹפִים (פֵּרוּשׁ כָּל מָקוֹם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁיְּכוֹלִין לִרְאוֹת אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִשָּׁם וּמִשָּׁם וְאֵילָךְ אֵין יְכוֹלִים לִרְאוֹת — נִקְרָא אוֹתוֹ מָקוֹם צוֹפִים) וּלְפָנִים — לֹא יָטִיל וּפָנָיו מַמָּשׁ כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ, אֶלָּא יַחֲזִיר פָּנָיו לְצַד אַחֵר מְעַט:

יבכשנפנה במקום שאין מחיצה מפסקת בינו לבין אדם כגון בבקעה צריך להתרחק עד מקום שלא יוכל חבירו לראות את מה שמגלה מבשרו בשעה שנפנה ואע"פ שחבירו שומע קול עיטושו שלמטה אפ"ה אין צריך להתרחק יותר ואם יש מחיצה מפסקת בינו לבני אדם בין שנפנה אחורי כותל בית בין שנפנה בבקעה אחורי גדר יכול לפנות מיד סמוך למחיצה אע"פ שחבירו שומע קול עיטושו שלמטה אעפ"כ אין צריך להתרחק כלל:

יבכְּשֶׁנִּפְנֶה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מְחִצָּה מַפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְבֵין אָדָם כְּגוֹן בְּבִקְעָה — צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק עַד מָקוֹם שֶׁלֹּא יוּכַל חֲבֵרוֹ לִרְאוֹת אֶת מַה שֶּׁמְּגַלֶּה מִבְּשָׂרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְנֶה. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁחֲבֵרוֹ שׁוֹמֵעַ קוֹל עִטּוּשׁוֹ שֶׁלְּמַטָּה — אֲפִלּוּ הָכֵי אֵין צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק יוֹתֵר. וְאִם יֵשׁ מְחִצָּה מַפְסֶקֶת בֵּינוֹ לִבְנֵי אָדָם, בֵּין שֶׁנִּפְנֶה אֲחוֹרֵי כֹּתֶל בַּיִת, בֵּין שֶׁנִּפְנֶה בְּבִקְעָה אֲחוֹרֵי גָּדֵר — יָכוֹל לִפָּנוֹת מִיָּד סָמוּךְ לַמְּחִצָּה אַף־עַל־פִּי שֶׁחֲבֵרוֹ שׁוֹמֵעַ קוֹל עִטּוּשׁוֹ שֶׁלְּמַטָּה — אַף־עַל־פִּי־כֵן אֵין צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק כְּלָל:

יגלא ישב ויפנה במהרה ובחוזק לפי שנפתח הנקב בחזקה וניתקים שיני הכרכשתא וכן מטעם זה לא יאנס לדחוק את עצמו יותר מדאי:

יגלֹא יֵשֵׁב וְיִפָּנֶה בִּמְהֵרָה וּבְחֹזֶק, לְפִי שֶׁנִּפְתָּח הַנֶּקֶב בְּחָזְקָה וְנִתָּקִים שִׁנֵּי הַכַּרְכַּשְׁתָּא. וְכֵן מִטַּעַם זֶה, לֹא יֶאֱנֹס לִדְחֹק אֶת עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּאי:

ידלא יקנח את עצמו ביד ימין מפני שבימין קושר את התפילין על השמאל לכן אין ראוי לקנח את עצמו בה ואטר יד מקנח בשמאלו שהוא ימין של כל אדם ואפילו מי שעושה כל מעשיו בימין אלא שכותב בשמאל לא יקנח בשמאל שכותב בה מפני שבה קושר תפילין על הימין כמו שיתבאר בסי' כ"ז סעיף ט':

ידלֹא יְקַנַּח אֶת עַצְמוֹ בְּיַד יָמִין, מִפְּנֵי שֶׁבְּיָמִין קוֹשֵׁר אֶת הַתְּפִלִּין עַל הַשְּׂמֹאל, לָכֵן אֵין רָאוּי לְקַנֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בָּהּ. וְאִטֵּר יָד — מְקַנֵּחַ בִּשְׂמֹאלוֹ שֶׁהוּא יָמִין שֶׁל כָּל אָדָם. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁעוֹשֶׂה כָּל מַעֲשָׂיו בְּיָמִין אֶלָּא שֶׁכּוֹתֵב בִּשְׂמֹאל — לֹא יְקַנַּח בִּשְׂמֹאל שֶׁכּוֹתֵב בָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁבָּהּ קוֹשֵׁר תְּפִלִּין עַל הַיָּמִין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כז סָעִיף ט:

טוטוב ליזהר שלא לקנח באצבע האמצעי שעליו הוא כורך רצועה של תפילין כמו שיתבאר בסי' כ"ז סעיף י"א:

טוטוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְקַנֵּחַ בָּאֶצְבַּע הָאֶמְצָעִי, שֶׁעָלָיו הוּא כּוֹרֵךְ רְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כז סָעִיף יא:

טזלא יקנח בחתיכת חרס שאינה חלקה ויש בה חידודים קטנים מפני הסכנה שלא ינתק בה שיני הכרכשתא ואפי' באוגני כלי חרש שהם חלקים ואינם מקרעים את הבשר לא יקנח בהם מפני שקשה לכשפים ולא יקנח בעשבים יבישים שהם חדים ומחתכים את הבשר וכן בכל דבר שהאור שולטת בו אין מקנחין בו מפני שהמקנח בדבר שהאור שולטת בו שיני הכרכרשתא נושרות ועכשיו שבתי כסאות שלנו אינן בשדה נהגו לקנח בחתיכת חרס חלקה דעיקר החשש הוא כיון שהחרס מונח בשדה במקום הפקר שמא יטלוהו המכשפים ויעשו בו כישוף אבל עכשיו שבית הכסא שלנו אינן במקום הפקר לא חיישינן שיבא החרס לידי המכשפים וכן נהגו עכשיו לקנח בדבר שהאור שולטת בו ואינו מזיק ופוק חזי מאי עמא דבר:

טזלֹא יְקַנַּח בַּחֲתִיכַת חֶרֶס שֶׁאֵינָהּ חֲלָקָה וְיֵשׁ בָּהּ חִדּוּדִים קְטַנִּים, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, שֶׁלֹּא יְנַתֵּק בָּהּ שִׁנֵּי הַכַּרְכַּשְׁתָּא. וַאֲפִלּוּ בְּאָגְנֵי כְּלִי חֶרֶס שֶׁהֵם חֲלָקִים וְאֵינָם מְקָרְעִים אֶת הַבָּשָׂר — לֹא יְקַנַּח בָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁקָּשֶׁה לִכְשָׁפִים. וְלֹא יְקַנַּח בַּעֲשָׂבִים יְבֵשִׁים, שֶׁהֵם חַדִּים וּמְחַתְּכִים אֶת הַבָּשָׂר. וְכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ — אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַמְקַנֵּחַ בְּדָבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ — שִׁנֵּי הַכַּרְכַּשְׁתָּא נוֹשְׁרוֹת.
וְעַכְשָׁו שֶׁבָּתֵּי כִּסְאוֹת שֶׁלָּנוּ אֵינָן בַּשָּׂדֶה — נָהֲגוּ לְקַנֵּחַ בַּחֲתִיכַת חֶרֶס חֲלָקָה, דְּעִקַּר הַחֲשָׁשׁ הוּא כֵּיוָן שֶׁהַחֶרֶס מֻנָּח בַּשָּׂדֶה בִּמְקוֹם הֶפְקֵר שֶׁמָּא יִטְּלוּהוּ הַמְכַשְּׁפִים וְיַעֲשׂוּ בּוֹ כִּשּׁוּף, אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁבֵּית הַכִּסֵּא שֶׁלָּנוּ אֵינָן בִּמְקוֹם הֶפְקֵר — לֹא חַיְשִׁינָן שֶׁיָּבוֹא הַחֶרֶס לִידֵי הַמְכַשְּׁפִים. וְכֵן נָהֲגוּ עַכְשָׁו לְקַנֵּחַ בְּדָבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ וְאֵינוֹ מַזִּיק, וּפוּק חֲזִי מַאי עַמָּא דְבַר:

יזלא יקנח בצרור שקנח בו חבירו מפני שמביא את האדם לידי תחתוניות ואם נתיבש הקינוח או שאינו מקנח באותו הצד שקנח חבירו אלא מצד אחר באותו הצרור לית לן בה ואם הוא עצמו קנח בו בכל גווני לית לן בה:

יזלֹא יְקַנַּח בִּצְרוֹר שֶׁקִּנַּח בּוֹ חֲבֵרוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמֵּבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי תַּחְתּוֹנִיּוּת. וְאִם נִתְיַבֵּשׁ הַקִּנּוּחַ אוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקַנֵּחַ בְּאוֹתוֹ הַצַּד שֶׁקִּנַּח חֲבֵרוֹ אֶלָּא מִצַּד אַחֵר בְּאוֹתוֹ הַצְּרוֹר — לֵית לָן בָּהּ. וְאִם הוּא עַצְמוֹ קִנַּח בּוֹ — בְּכָל גַּוְנֵי לֵית לָן בָּהּ:

יחכל הצניעות שנתבאר שצריך לנהוג ביום צריך לנהוג ג"כ בלילה אלא שא"צ להתרחק ואם אין שם אדם יכול לפנות אפילו ברשות הרבים אבל אם יש שם אדם אפילו נכרי אסור לפנות בפניו וכל זה לפנות אבל להשתין מותר אפילו ביום בפני רבים אם צריך לכך משום דאיכא סכנה אם יעמיד את עצמו:

יחכָּל הַצְּנִיעוּת שֶׁנִּתְבָּאֵר שֶׁצָּרִיךְ לִנְהֹג בַּיּוֹם — צָרִיךְ לִנְהֹג גַּם כֵּן בַּלַּיְלָה, אֶלָּא שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק. וְאִם אֵין שָׁם אָדָם — יָכוֹל לִפָּנוֹת אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם אָדָם אֲפִלּוּ נָכְרִי — אָסוּר לִפָּנוֹת בְּפָנָיו. וְכָל זֶה לִפָּנוֹת, אֲבָל לְהַשְׁתִּין — מֻתָּר אֲפִלּוּ בַּיּוֹם בִּפְנֵי רַבִּים, אִם צָרִיךְ לְכָךְ, מִשּׁוּם דְּאִכָּא סַכָּנָה אִם יַעֲמִיד אֶת עַצְמוֹ:

יטאע"פ שאין אשה מגלה את עצמה כלום בהטלת מי רגלים מכל מקום לא תעמוד להשתין כנגד פניו של איש אפילו כנגד פניו של תינוק משום דאיכא חציפותא אם תשתין בפניו ממש אבל לצדדין שאינה משתנת ממש בפניו לית לן בה:

יטאַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין אִשָּׁה מְגַלָּה אֶת עַצְמָהּ כְּלוּם בַּהֲטָלַת מֵי רַגְלַיִם — מִכָּל מָקוֹם לֹא תַּעֲמֹד לְהַשְׁתִּין כְּנֶגֶד פָּנָיו שֶׁל אִישׁ, אֲפִלּוּ כְּנֶגֶד פָּנָיו שֶׁל תִּינוֹק, מִשּׁוּם דְּאִכָּא חֲצִיפוּתָא אִם תַּשְׁתִּין בְּפָנָיו מַמָּשׁ. אֲבָל לִצְדָדִין, שֶׁאֵינָהּ מַשְׁתֶּנֶת מַמָּשׁ בְּפָנָיו — לֵית לָן בָּהּ:

כצריך לשפשף בידו הניצוצות של מי רגלים הניתזים ע"ג רגליו שלא יצא בהן לחוץ ויראה ככרות שפכה שאין מימי רגליו מקלחין אלא שותתין וכרות שפכה אינו מוליד ויאמרו על בניו שאינם שלו במה דברים אמורים דסגי ליה בשפשוף כשאוחז באמה ומשתין ועל דרך שיתבאר לקמן אבל אם אינו אוחז באמה מתוך שהרבה ניצוצות ניתזין על רגליו לכן אף אם משפשף בידו עדיין יהיה רישומן ניכר ויאמרו עליו שהוא כרות שפכה לכן ישתין לתוך עפר תיחוח או יעמוד במקום גבוה וישתין למקום נמוך או ישתין מיושב דבכל הני גווני ליכא למיחש לניצוצות:

כצָרִיךְ לְשַׁפְשֵׁף בְּיָדוֹ הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁל מֵי רַגְלַיִם הַנִּתָּזִים עַל גַּבֵּי רַגְלָיו, שֶׁלֹּא יֵצֵא בָּהֶן לַחוּץ וְיֵרָאֶה כִּכְרוּת שָׁפְכָה שֶׁאֵין מֵימֵי רַגְלָיו מְקַלְּחִין אֶלָּא שׁוֹתְתִין, וּכְרוּת שָׁפְכָה אֵינוֹ מוֹלִיד, וְיֹאמְרוּ עַל בָּנָיו שֶׁאֵינָם שֶׁלּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים דְּסַגִּי לֵיהּ בְּשִׁפְשׁוּף — כְּשֶׁאוֹחֵז בָּאַמָּה וּמַשְׁתִּין, וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן. אֲבָל אִם אֵינוֹ אוֹחֵז בָּאַמָּה, מִתּוֹךְ שֶׁהַרְבֵּה נִיצוֹצוֹת נִתָּזִין עַל רַגְלָיו, לָכֵן אַף אִם מְשַׁפְשֵׁף בְּיָדוֹ — עֲדַיִן יִהְיֶה רִשּׁוּמָן נִכָּר, וְיֹאמְרוּ עָלָיו שֶׁהוּא כְּרוּת שָׁפְכָה. לָכֵן יַשְׁתִּין לְתוֹךְ עָפָר תָּחוּחַ, אוֹ יַעֲמֹד בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיַשְׁתִּין לְמָקוֹם נָמוּךְ, אוֹ יַשְׁתִּין מְיֻשָּׁב, דִּבְכָל הַנֵּי גַּוְנֵי לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְנִיצוֹצוֹת:

כאיזהר מאד שלא יאחוז באמה וישתין מפני שהוא גורם שיוציא שכבת זרע לבטלה אם לא שאוחז מעטרה ולמטה לצד הארץ דכשאוחז שם אינו בא לידי חימום כלל ואפילו אם האבר כבר בקישוי מותר לאחוז מעטרה ולמטה ודוקא באמה אסור לאחוז אבל מסייע הוא בבצים משום שאינו מתחמם על ידי כך:

כאיִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא יֶאֱחֹז בָּאַמָּה וְיַשְׁתִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹרֵם שֶׁיּוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה, אִם לֹא שֶׁאוֹחֵז מֵעֲטָרָה וּלְמַטָּה לְצַד הָאָרֶץ, דִּכְשֶׁאוֹחֵז שָׁם — אֵינוֹ בָּא לִידֵי חִמּוּם כְּלָל. וַאֲפִלּוּ אִם הָאֵבֶר כְּבָר בְּקִשּׁוּי — מֻתָּר לֶאֱחֹז מֵעֲטָרָה וּלְמַטָּה. וְדַוְקָא בָּאַמָּה אָסוּר לֶאֱחֹז — אֲבָל מְסַיֵּעַ הוּא בַּבֵּיצִים, מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ מִתְחַמֵּם עַל יְדֵי כָּךְ:

כבוכל זה בשאינו נשוי או שאין אשתו עמו או שהיא נדה אבל אם אשתו טהורה עמו בעיר כיון דיש לו פת בסלו אין יצרו תוקפו כל כך ומותר לאחוז באמה אפילו מעטרה ולמעלה לצד הגוף ומכל מקום מדת חסידות להזהר אפי' אשתו עמו כי מאחר שהעון גדול כל כך שהוא כמביא מבול לעולם ראוי לאדם להתרחק ולקדש עצמו במותר לו. מותר לאחוז באמה ע"י מטלית עבה שאינו מחמם להשתין או לבדוק אם ראה קרי:

כבוְכָל זֶה בְּשֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי, אוֹ שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, אוֹ שֶׁהִיא נִדָּה, אֲבָל אִם אִשְׁתּוֹ טְהוֹרָה עִמּוֹ בָּעִיר, כֵּיוָן דְּיֵשׁ לוֹ "פַּת בְּסַלּוֹ" — אֵין יִצְרוֹ תּוֹקְפוֹ כָּל כָּךְ, וּמֻתָּר לֶאֱחֹז בָּאַמָּה אֲפִלּוּ מֵעֲטָרָה וּלְמַעְלָה לְצַד הַגּוּף. וּמִכָּל מָקוֹם, מִדַּת חֲסִידוּת לְהִזָּהֵר אֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, כִּי מֵאַחַר שֶׁהֶעָוֹן גָּדוֹל כָּל כָּךְ שֶׁהוּא כְּמֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם — רָאוּי לָאָדָם לְהִתְרַחֵק וּלְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בַּמֻּתָּר לוֹ. מֻתָּר לֶאֱחֹז בָּאַמָּה עַל יְדֵי מַטְלִית עָבָה, שֶׁאֵינוֹ מְחַמֵּם, לְהַשְׁתִּין אוֹ לִבְדֹּק אִם רָאָה קֶרִי:

כגלא הותר לנשוי לאחוז באמה אלא להשתין שהוא צורך האדם שלא יפלו ניצוצות על רגליו אבל להתחכך או לבדוק את עצמו אם ראה קרי אסור אפי' לנשוי ואשתו עמו ואפי' מעטרה ולמטה יש להחמיר:

כגלֹא הֻתַּר לַנָּשׂוּי לֶאֱחֹז בָּאַמָּה אֶלָּא לְהַשְׁתִּין, שֶׁהוּא צֹרֶךְ הָאָדָם, שֶׁלֹּא יִפְּלוּ נִיצוֹצוֹת עַל רַגְלָיו. אֲבָל לְהִתְחַכֵּךְ, אוֹ לִבְדֹּק אֶת עַצְמוֹ אִם רָאָה קֶרִי — אָסוּר אֲפִלּוּ לְנָשׂוּי וְאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וַאֲפִלּוּ מֵעֲטָרָה וּלְמַטָּה — יֵשׁ לְהַחֲמִיר:

כדכל המשהה את עצמו מלפנות כשהוא צריך לנקביו הרי זה עובר על בל תשקצו ואם נצרך לקטנים ומשהה את עצמו עובר על בל תשקצו ועל לא יהיה בך עקר:

כדכָּל הַמַּשְׁהֶה אֶת עַצְמוֹ מִלִּפָּנוֹת כְּשֶׁהוּא צָרִיךְ לִנְקָבָיו — הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עַל "בַּל תְּשַׁקְּצוּ". וְאִם נִצְרָךְ לִקְטַנִּים וּמַשְׁהֶה אֶת עַצְמוֹ — עוֹבֵר עַל "בַּל תְּשַׁקְּצוּ" וְעַל "לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר":

כהיזהר מאד לקנח היטב כי צואה במקומה במשהו כמ"ש בסימן ע"ו סעיף ו' עיין שם ואם אפשר לו טוב שירחץ במים:

כהיִזָּהֵר מְאֹד לְקַנֵּחַ הֵיטֵב, כִּי צוֹאָה בִּמְקוֹמָהּ בְּמַשֶּׁהוּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן עו סָעִיף ו, עַיֵּן שָׁם. וְאִם אֶפְשָׁר לוֹ — טוֹב שֶׁיִּרְחַץ בַּמַּיִם:

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org