אורח חיים, סימן ת״מ

אדין חמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל ובו י"ז סעיפים:
כתוב בתורה לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו בבור עד שאינו נראה או שהפקיד אותו ביד נכרי לא יהיה עובר עליו שהרי אינו נראה לו כל ימי הפסח תלמוד לומר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם אפילו הטמינו או הפקידו בין ביד נכרי בין ביד ישראל אפילו אם הנפקד קיבל עליו אחריות שאם יגנב או יאבד ממנו יתחייב לשלם לו דמי חמצו ונמצא שהנפקד עובר עליו בבל יראה כמו שיתבאר אף על פי כן עובר עליו גם המפקיד בבל יראה ובל ימצא כיון שגוף החמץ הוא שלו ואע"פ שנאמר לא ימצא בבתיכם וחמץ זה אינו בביתו מכל מקום כיון שהנפקד קיבל הפקדון מדעתו ונותן לו רשות להניחו בתוך ביתו הרי השאיל להמפקיד את המקום שהחמץ מונח עליו והרי מקום זה קנוי להמפקיד לפיכך עובר הוא על החמץ המונח שם כאלו היה מונח בביתו שהוא דר בו שהרי אמרה תורה לא יראה לך שאור בכל גבולך כל מקום שהוא גבולו אע"פ שאינו ביתו שהוא דר בו. אבל מי שהטמין חמצו בחצירו של חבירו שלא מדעתו שלא השאיל לו חבירו מקום בחצירו להניח שם חמצו אינו עובר עליו מן התורה כיון שאינו מונח לא בביתו ולא ברשותו של בעל החמץ. ומכל מקום מדברי סופרים חייב לבערו או למכרו לא"י בערב פסח קודם שעה ששית כיון שגוף החמץ הוא שלו אלא שאינו מונח ברשותו ואם לא מכרו עד שהגיע שעה ששית חייב לבערו מן העולם לגמרי וכל רגע ורגע שאינו מבערו הוא עובר עליו בבל ימצא מדברי סופרים ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי חמץ זה אסור באכילה ובהנאה לכל אדם מישראל כדין חמץ שעבר עליו הפסח בבית ישראל:

אדִּין חֲמֵצוֹ שֶׁל נָכְרִי שֶׁהֻפְקַד אֵצֶל יִשְׂרָאֵל וּבוֹ י"ז סְעִיפִים:
כָּתוּב בַּתּוֹרָה "לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ", יָכוֹל אִם טָמַן אוֹתוֹ בְּבוֹר עַד שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה, אוֹ שֶׁהִפְקִיד אוֹתוֹ בְּיַד נָכְרִי, לֹא יִהְיֶה עוֹבֵר עָלָיו, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ נִרְאֶה לוֹ כָּל יְמֵי הַפֶּסַח, תַּלְמוּד לוֹמַר "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם", אֲפִלּוּ הִטְמִינוֹ אוֹ הִפְקִידוֹ בֵּין בְּיַד נָכְרִי בֵּין בְּיַד יִשְׂרָאֵל. אֲפִלּוּ אִם הַנִּפְקָד קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת שֶׁאִם יִגָּנֵב אוֹ יֹאבַד מִמֶּנּוּ יִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי חֲמֵצוֹ, וְנִמְצָא שֶׁהַנִּפְקָד עוֹבֵר עָלָיו בְּ"בַל יֵרָאֶה" כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, אַף עַל פִּי כֵן עוֹבֵר עָלָיו גַּם הַמַּפְקִיד בְּ"בַל יֵרָאֶה" וּ"בַל יִמָּצֵא", כֵּיוָן שֶׁגּוּף הֶחָמֵץ הוּא שֶׁלּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר "לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם", וְחָמֵץ זֶה אֵינוֹ בְּבֵיתוֹ, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהַנִּפְקָד קִבֵּל הַפִּקָּדוֹן מִדַּעְתּוֹ וְנוֹתֵן לוֹ רְשׁוּת לְהַנִּיחוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, הֲרֵי הִשְׁאִיל לְהַמַּפְקִיד אֶת הַמָּקוֹם שֶׁהֶחָמֵץ מֻנָּח עָלָיו, וַהֲרֵי מָקוֹם זֶה קָנוּי לְהַמַּפְקִיד, לְפִיכָךְ עוֹבֵר הוּא עַל הֶחָמֵץ הַמֻּנָּח שָׁם כְּאִלּוּ הָיָה מֻנָּח בְּבֵיתוֹ שֶׁהוּא דָּר בּוֹ, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה "לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ", כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא גְּבוּלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בֵּיתוֹ שֶׁהוּא דָּר בּוֹ.
אֲבָל מִי שֶׁהִטְמִין חֲמֵצוֹ בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, שֶׁלֹּא הִשְׁאִיל לוֹ חֲבֵרוֹ מָקוֹם בַּחֲצֵרוֹ לְהַנִּיחַ שָׁם חֲמֵצוֹ — אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו מִן הַתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מֻנָּח לֹא בְּבֵיתוֹ וְלֹא בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל בַּעַל הֶחָמֵץ.
וּמִכָּל מָקוֹם, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים חַיָּב לְבַעֲרוֹ אוֹ לְמָכְרוֹ לְאֵינוֹ יְהוּדִי בְּעֶרֶב פֶּסַח קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית, כֵּיוָן שֶׁגּוּף הֶחָמֵץ הוּא שֶׁלּוֹ אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מֻנָּח בִּרְשׁוּתוֹ. וְאִם לֹא מְכָרוֹ עַד שֶׁהִגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית — חַיָּב לְבַעֲרוֹ מִן הָעוֹלָם לְגַמְרֵי, וְכָל רֶגַע וְרֶגַע שֶׁאֵינוֹ מְבַעֲרוֹ הוּא עוֹבֵר עָלָיו בְּ"בַל יִמָּצֵא" מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְאִם עָבַר עָלָיו הַפֶּסַח וְלֹא בִּעֲרוֹ — הֲרֵי חָמֵץ זֶה אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה לְכָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, כְּדִין חָמֵץ שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח בְּבֵית יִשְׂרָאֵל:

בהואיל והאדם עובר על חמצו אעפ"י שהוא מופקד ביד אחרים או שהוא טמון שאינו נראה לו א"כ למה אמרה תורה לא יראה לך לומר לך שאף החמץ הנראה לך והוא מצוי בביתך אף על פי כן אין אתה עובר עליו אלא אם כן אני קורא בו לך כלומר שהוא שלך פרט לחמצו של נכרי המופקד ביד הישראל אפילו הוא עמו בביתו שהוא דר בו בפסח הרי זה מותר מפני שאינו שלו ואפילו החמץ הוא של גר תושב שיד הישראל שולטת עליו ועל נכסיו ואפילו הוא שרוי בחצירו של ישראל והוא וכל אשר לו כבוש תחת יד ישראל אף על פי כן כל זמן שאין שם הישראל נקרא על זה החמץ אין צריך לבערו:

בהוֹאִיל וְהָאָדָם עוֹבֵר עַל חֲמֵצוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻפְקָד בְּיַד אֲחֵרִים אוֹ שֶׁהוּא טָמוּן שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה לוֹ, אִם כֵּן לָמָּה אָמְרָה תּוֹרָה "לֹא יֵרָאֶה לְךָ", לוֹמַר לְךָ שֶׁאַף הֶחָמֵץ הַנִּרְאֶה לְךָ וְהוּא מָצוּי בְּבֵיתְךָ, אַף עַל פִּי כֵן אֵין אַתָּה עוֹבֵר עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן אֲנִי קוֹרֵא בּוֹ "לְךָ", כְּלוֹמַר שֶׁהוּא שֶׁלְּךָ, פְּרָט לַחֲמֵצוֹ שֶׁל נָכְרִי הַמֻּפְקָד בְּיַד הַיִּשְׂרָאֵל. אֲפִלּוּ הוּא עִמּוֹ בְּבֵיתוֹ שֶׁהוּא דָּר בּוֹ בְּפֶסַח — הֲרֵי זֶה מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.
וַאֲפִלּוּ הֶחָמֵץ הוּא שֶׁל גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁיַּד הַיִּשְׂרָאֵל שׁוֹלֶטֶת עָלָיו וְעַל נְכָסָיו, וַאֲפִלּוּ הוּא שָׁרוּי בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ כָּבוּשׁ תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי כֵן כָּל זְמַן שֶׁאֵין שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל נִקְרָא עַל זֶה הֶחָמֵץ — אֵין צָרִיךְ לְבַעֲרוֹ:

גומכל מקום מדברי סופרים נכרי שהביא חמצו לישראל בתוך הפסח כדי להפקידו אצלו לא יקבל ממנו הישראל אע"פ שאינו נוגע בהחמץ בידו אלא הוא אומר להנכרי הנה הבית לפניך הנח במקום שתרצה אף על פי כן אסור גזירה שמא ישכח ויאכל ממנו שאין הנכרי משמר חמצו שלא יאכל ממנו הישראל כיון שכבר הפקידו אצלו הרי סמך על נאמנותו. אבל אם הנכרי אינו מפקיד אצלו החמץ מותר לו להניחו שיכנס לביתו וחמצו עמו ואף על פי שהישראל רואה אותו אין בכך כלום שהרי נאמר לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. ומכל מקום אם נכרי זה הוא עבדו או פועלו שמזונותיו עליו אין להניחו שיכנס לבית לאכול חמץ אף על פי שהחמץ הוא של הנכרי מכל מקום יש לחוש למראית העין שיחשדו אותו שהוא מאכיל את עבדו חמץ בפסח אבל נכרי אחר שאין מזונותיו עליו מותר להניחו ליכנוס לבית לאכול מחמצו. אבל אסור להניחו שיאכל מחמצו על השלחן בשעה שישראל אוכל על זה השלחן אפילו אם זה הישראל אין לו שום הכירות עם זה הנכרי שאין לחוש שמא יאכילנו הנכרי מחמצו מכל מקום כיון שחמץ בפסח במשהו רחוק הדבר שלא יתערב פירור אחד של הנכרי בשל ישראל ואפילו אם הישראל הוא אוכל על מפה מיוחדת אף על פי כן יש להחמיר שלא יאכל על השלחן שהנכרי אוכל עליו חמצו משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב:

גוּמִכָּל מָקוֹם, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים נָכְרִי שֶׁהֵבִיא חֲמֵצוֹ לְיִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַפֶּסַח כְּדֵי לְהַפְקִידוֹ אֶצְלוֹ — לֹא יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ הַיִּשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּהֶחָמֵץ בְּיָדוֹ אֶלָּא הוּא אוֹמֵר לְהַנָּכְרִי: "הִנֵּה הַבַּיִת לְפָנֶיךָ הַנַּח בְּמָקוֹם שֶׁתִּרְצֶה" — אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֹאכַל מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין הַנָּכְרִי מְשַׁמֵּר חֲמֵצוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל מִמֶּנּוּ הַיִּשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר הִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ הֲרֵי סָמַךְ עַל נֶאֱמָנוּתוֹ.
אֲבָל אִם הַנָּכְרִי אֵינוֹ מַפְקִיד אֶצְלוֹ הֶחָמֵץ — מֻתָּר לוֹ לְהַנִּיחוֹ שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ וַחֲמֵצוֹ עִמּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל רוֹאֶה אוֹתוֹ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר "לְךָ" — שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם נָכְרִי זֶה הוּא עַבְדּוֹ אוֹ פּוֹעֲלוֹ שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו עָלָיו — אֵין לְהַנִּיחוֹ שֶׁיִּכָּנֵס לַבַּיִת לֶאֱכֹל חָמֵץ, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחָמֵץ הוּא שֶׁל הַנָּכְרִי, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לָחֹשׁ לְמַרְאִית הָעַיִן שֶׁיַּחְשְׁדוּ אוֹתוֹ שֶׁהוּא מַאֲכִיל אֶת עַבְדּוֹ חָמֵץ בְּפֶסַח. אֲבָל נָכְרִי אַחֵר שֶׁאֵין מְזוֹנוֹתָיו עָלָיו — מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ לִכְנֹס לַבַּיִת לֶאֱכֹל מֵחֲמֵצוֹ.
אֲבָל אָסוּר לְהַנִּיחוֹ שֶׁיֹּאכַל מֵחֲמֵצוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכֵל עַל זֶה הַשֻּׁלְחָן, אֲפִלּוּ אִם זֶה הַיִּשְׂרָאֵל אֵין לוֹ שׁוּם הֶכֵּרוּת עִם זֶה הַנָּכְרִי, שֶׁאֵין לָחֹשׁ שֶׁמָּא יַאֲכִילֶנּוּ הַנָּכְרִי מֵחֲמֵצוֹ, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁחָמֵץ בְּפֶסַח בְּמַשֶּׁהוּ, רָחוֹק הַדָּבָר שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב פֵּרוּר אֶחָד שֶׁל הַנָּכְרִי בְּשֶׁל יִשְׂרָאֵל. וַאֲפִלּוּ אִם הַיִּשְׂרָאֵל הוּא אוֹכֵל עַל מַפָּה מְיֻחֶדֶת, אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא יֹאכַל עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁהַנָּכְרִי אוֹכֵל עָלָיו חֲמֵצוֹ, מִשּׁוּם "לֵךְ לֵךְ אָמְרִינַן לִנְזִירָא, סְחוֹר סְחוֹר, לְכַרְמָא לֹא תִקְרָב":

דאבל מותר להניחו לאכול חמצו על השלחן בשעה שאין ישראל אוכל עליו רק שיזהר הישראל לנקות השלחן יפה אחר אכילת הנכרי שלא ישארו שם פירורין מחמצו. וכן צריך ליזהר כשילך הנכרי מביתו שיטול כל חמצו עמו ולא ישתייר ממנו מאומה בבית הישראל גזירה שמא ישכח ויאכלנו כיון שהוא רגיל בחמץ כל השנה יש בו לחוש לשכחה יותר משאנו חוששים בשאר איסורי תורה שאדם בודל עצמו מהם ואינו שוכח איסורו כיון שאינו רגיל בהם אבל כל זמן שהנכרי בבית אין לחוש שמא יסתפק הישראל מחמצו שהרי הנכרי הוא משמרו בעצמו:

דאֲבָל מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ לֶאֱכֹל חֲמֵצוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן בְּשָׁעָה שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל אוֹכֵל עָלָיו, רַק שֶׁיִּזָּהֵר הַיִּשְׂרָאֵל לְנַקּוֹת הַשֻּׁלְחָן יָפֶה אַחַר אֲכִילַת הַנָּכְרִי, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ שָׁם פֵּרוּרִין מֵחֲמֵצוֹ.
וְכֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר כְּשֶׁיֵּלֵךְ הַנָּכְרִי מִבֵּיתוֹ שֶׁיִּטֹּל כָּל חֲמֵצוֹ עִמּוֹ, וְלֹא יִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ מְאוּמָה בְּבֵית הַיִּשְׂרָאֵל, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֹאכְלֶנּוּ, כֵּיוָן שֶׁהוּא רָגִיל בְּחָמֵץ כָּל הַשָּׁנָה — יֵשׁ בּוֹ לָחֹשׁ לְשִׁכְחָה יוֹתֵר מִשֶּׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁים בִּשְׁאָר אִסּוּרֵי תּוֹרָה, שֶׁאָדָם בּוֹדֵל עַצְמוֹ מֵהֶם וְאֵינוֹ שׁוֹכֵחַ אִסּוּרוֹ כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בָּהֶם.
אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁהַנָּכְרִי בַּבַּיִת — אֵין לָחֹשׁ שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק הַיִּשְׂרָאֵל מֵחֲמֵצוֹ, שֶׁהֲרֵי הַנָּכְרִי הוּא מְשַׁמְּרוֹ בְּעַצְמוֹ:

הואם הלך משם הנכרי והניח חמצו מונח בבית ישראל שלא מדעתו ואין הישראל רוצה להתגרות עם הנכרי להשליך חמצו מן ביתו לרשות הרבים צריך שיעשה לפניו מחיצה גבוה י' טפחים כדי שיהיה לו היכר ולא ישכח על איסור חמץ ולא יבא להסתפק ממנו וצריך שתהא המחיצה עשויה מדבר קבוע שחוסמת היא העוברים שם אבל לא מסדין וכיוצא בו כיון שיכולין לילך ולבא תחת הסדין יש לחוש שמא יבואו להסתפק מן החמץ המונח שם ואם הוא שבת או יו"ט שאי אפשר לעשות מחיצה מדבר קבוע יכפה עליו את הכלי עד הערב כדי שיהיה מכוסה מן העין ולא יבואו לאכול ממנו ולערב מיד יעשה לפניו מחיצה כהלכתה ולא יסמוך על כפיית הכלי גזירה שמא ינטל הכלי לצורך תשמישו ויתגלה החמץ וישכח ויאכלנו:

הוְאִם הָלַךְ מִשָּׁם הַנָּכְרִי וְהִנִּיחַ חֲמֵצוֹ מֻנָּח בְּבֵית יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְאֵין הַיִּשְׂרָאֵל רוֹצֶה לְהִתְגָּרוֹת עִם הַנָּכְרִי לְהַשְׁלִיךְ חֲמֵצוֹ מִן בֵּיתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים — צָרִיךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה לְפָנָיו מְחִצָּה גָּבוֹהַּ י' טְפָחִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הֶכֵּר וְלֹא יִשְׁכַּח עַל אִסּוּר חָמֵץ וְלֹא יָבֹא לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ.
וְצָרִיךְ שֶׁתְּהֵא הַמְחִצָּה עֲשׂוּיָה מִדָּבָר קָבוּעַ שֶׁחוֹסֶמֶת הִיא הָעוֹבְרִים שָׁם, אֲבָל לֹא מִסָּדִין וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁיְּכוֹלִין לֵילֵךְ וְלָבֹא תַּחַת הַסָּדִין — יֵשׁ לָחֹשׁ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לְהִסְתַּפֵּק מִן הֶחָמֵץ הַמֻּנָּח שָׁם. וְאִם הוּא שַׁבָּת אוֹ יוֹם טוֹב שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה מִדָּבָר קָבוּעַ — יִכְפֶּה עָלָיו אֶת הַכְּלִי עַד הָעֶרֶב, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מְכֻסֶּה מִן הָעַיִן וְלֹא יָבוֹאוּ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ, וְלָעֶרֶב מִיָּד יַעֲשֶׂה לְפָנָיו מְחִצָּה כְּהִלְכָתָהּ, וְלֹא יִסְמֹךְ עַל כְּפִיַּת הַכְּלִי, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִנָּטֵל הַכְּלִי לְצֹרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ וְיִתְגַּלֶּה הֶחָמֵץ וְיִשְׁכַּח וְיֹאכְלֶנּוּ:

וואם הדבר ברור וידוע שלא ישתהה הנכרי חוץ לביתו של הישראל שחמצו מונח בתוכו רק כחצי היום ואח"כ יחזור לבית הישראל ליטול חמצו משם א"צ לעשות לפניו מחיצה אפילו הוא חולו של מועד שמותר בעשיית מלאכה (שאינה מעשה אומן כמו שיתבאר בסימן תק"מ) אלא די לו בכפיית כלי עד שיבא הנכרי ויטול חמצו דכיון שלא ישתהה הנכרי רק כחצי היום אין חוששין שמא ינטל הכלי בחצי יום זה:

ווְאִם הַדָּבָר בָּרוּר וְיָדוּעַ שֶׁלֹּא יִשְׁתַּהֶה הַנָּכְרִי חוּץ לְבֵיתוֹ שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁחֲמֵצוֹ מֻנָּח בְּתוֹכוֹ רַק כַּחֲצִי הַיּוֹם וְאַחַר כָּךְ יַחֲזֹר לְבֵית הַיִּשְׂרָאֵל לִטֹּל חֲמֵצוֹ מִשָּׁם — אֵין צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לְפָנָיו מְחִצָּה, אֲפִלּוּ הוּא חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁמֻּתָּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה (שֶׁאֵינָהּ מַעֲשֵׂה אֻמָּן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תק"מ), אֶלָּא דַּי לוֹ בִּכְפִיַּת כְּלִי עַד שֶׁיָּבֹא הַנָּכְרִי וְיִטֹּל חֲמֵצוֹ, דְּכֵיוָן שֶׁלֹּא יִשְׁתַּהֶה הַנָּכְרִי רַק כַּחֲצִי הַיּוֹם — אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִנָּטֵל הַכְּלִי בַּחֲצִי יוֹם זֶה:

זוכל זה כשכבר הלך לו הנכרי ונשאר חמצו מונח בבית הישראל שלא מדעת הישראל אבל לכתחלה לא יניחנו הישראל לילך מביתו אלא אם כן יטול חמצו עמו אפילו לא ישתהה שם חוץ לביתו רק שעה אחת ואפילו רוצה לעשות לפניו מחיצה כהלכתה:

זוְכָל זֶה כְּשֶׁכְּבָר הָלַךְ לוֹ הַנָּכְרִי וְנִשְׁאַר חֲמֵצוֹ מֻנָּח בְּבֵית הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַיִּשְׂרָאֵל, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה לֹא יַנִּיחֶנּוּ הַיִּשְׂרָאֵל לֵילֵךְ מִבֵּיתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יִטֹּל חֲמֵצוֹ עִמּוֹ, אֲפִלּוּ לֹא יִשְׁתַּהֶה שָׁם חוּץ לְבֵיתוֹ רַק שָׁעָה אַחַת, וַאֲפִלּוּ רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת לְפָנָיו מְחִצָּה כְּהִלְכָתָהּ:

חבמה דברים אמורים בתוך הפסח או בערב פסח משעה ששית ולמעלה אבל קודם שעה ששית מותר לקבל פקדונות חמץ מן הנכרי אע"פ שיהיה הפקדון בביתו כל ימי הפסח אין בכך כלום רק שיעשה לפניו מחיצה כהלכתה כמו שנתבאר:

חבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּתוֹךְ הַפֶּסַח, אוֹ בְּעֶרֶב פֶּסַח מִשָּׁעָה שִׁשִּׁית וּלְמַעְלָה, אֲבָל קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית מֻתָּר לְקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת חָמֵץ מִן הַנָּכְרִי, אַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה הַפִּקָּדוֹן בְּבֵיתוֹ כָּל יְמֵי הַפֶּסַח — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, רַק שֶׁיַּעֲשֶׂה לְפָנָיו מְחִצָּה כְּהִלְכָתָהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:

טבמה דברים אמורים כשאין אחריות הפקדון על ישראל מגניבה ואבידה באונס דהיינו שאם ישמרנו הישראל כדרך השומרים ואח"כ יגנב או יאבד ממנו לא יתחייב הישראל לשלם לו מדין תורה ולא מדין המלך וחוקיו על עמו כגון שקיבל ממנו הפקדון בסתם ולא אמר לו הישראל שיתחייב לשלם לו אם יגנב או יאבד ממנו באונס אבל אם אחריות הפקדון על הישראל שאם יגנב או יאבד ממנו באונס יתחייב לשלם לו מדין תורה אע"פ שלא פשע בשמירתו כגון שאמר לו הישראל אם יגנב או יאבד ממני אשלם לך וקנה ממנו הנכרי בקנין סודר שלא יחזור בו או אפילו לא קנה ממנו אלא שדין המלך הוא שישלם לו כיון שאמר לו כן בפירוש בשעת הפקדון ועל סמך זה הפקידו אצלו הרי פקדון זה נחשב להישראל לענין ביעור חמץ כאלו הוא שלו ממש כיון שהוא חייב באחריותו וחייב לבערו בערב פסח מן התורה ואם לא ביערו עובר עליו בלא תעשה שנאמר לא ימצא בבתיכם ולא נאמר לא ימצא לכם בבתיכם פרט לשל אחרים אלא על כרחך אף בשל אחרים עובר עליו אם הוא מופקד אצלו ואי אפשר לומר אף כשלא קיבל עליו אחריות יעבור עליו שהרי כבר נאמר לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים הא אין הכתוב מדבר אלא כשקיבל עליו אחריות כיון שאלו היה נגנב או נאבד חל ההפסד על הישראל הרי הוא כשלו ממש לענין ביעור חמץ בלבד מגזירת הכתוב:

טבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאֵין אַחֲרָיוּת הַפִּקָּדוֹן עַל יִשְׂרָאֵל מִגְּנֵבָה וַאֲבֵדָה בְּאֹנֶס, דְּהַיְנוּ שֶׁאִם יִשְׁמְרֶנּוּ הַיִּשְׂרָאֵל כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים וְאַחַר כָּךְ יִגָּנֵב אוֹ יֹאבַד מִמֶּנּוּ, לֹא יִתְחַיֵּב הַיִּשְׂרָאֵל לְשַׁלֵּם לוֹ מִדִּין תּוֹרָה, וְלֹא מִדִּין הַמֶּלֶךְ וְחֻקָּיו עַל עַמּוֹ, כְּגוֹן שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ הַפִּקָּדוֹן בִּסְתָם, וְלֹא אָמַר לוֹ הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁיִּתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם לוֹ אִם יִגָּנֵב אוֹ יֹאבַד מִמֶּנּוּ בְּאֹנֶס.
אֲבָל אִם אַחֲרָיוּת הַפִּקָּדוֹן עַל הַיִּשְׂרָאֵל, שֶׁאִם יִגָּנֵב אוֹ יֹאבַד מִמֶּנּוּ בְּאֹנֶס יִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם לוֹ מִדִּין תּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּשַׁע בִּשְׁמִירָתוֹ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ הַיִּשְׂרָאֵל: "אִם יִגָּנֵב אוֹ יֹאבַד מִמֶּנִּי אֲשַׁלֵּם לְךָ", וְקָנָה מִמֶּנּוּ הַנָּכְרִי בְּקִנְיַן סוּדָר שֶׁלֹּא יַחֲזֹר בּוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ לֹא קָנָה מִמֶּנּוּ אֶלָּא שֶׁדִּין הַמֶּלֶךְ הוּא שֶׁיְּשַׁלֵּם לוֹ, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ כֵּן בְּפֵרוּשׁ בִּשְׁעַת הַפִּקָּדוֹן וְעַל סְמַךְ זֶה הִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ — הֲרֵי פִּקָּדוֹן זֶה נֶחְשָׁב לְהַיִּשְׂרָאֵל לְעִנְיַן בִּעוּר חָמֵץ כְּאִלּוּ הוּא שֶׁלּוֹ מַמָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, וְחַיָּב לְבַעֲרוֹ בְּעֶרֶב פֶּסַח מִן הַתּוֹרָה. וְאִם לֹא בִּעֲרוֹ — עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר "לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם", וְלֹא נֶאֱמַר "לֹא יִמָּצֵא לָכֶם בְּבָתֵּיכֶם", פְּרָט לְשֶׁל אֲחֵרִים, אֶלָּא עַל כָּרְחָךְ אַף בְּשֶׁל אֲחֵרִים עוֹבֵר עָלָיו אִם הוּא מֻפְקָד אֶצְלוֹ.
וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אַף כְּשֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת יַעֲבֹר עָלָיו, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר "לֹא יֵרָאֶה לְךָ" — שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים, הָא אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא כְּשֶׁקִּבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת, כֵּיוָן שֶׁאִלּוּ הָיָה נִגְנַב אוֹ נֶאֱבַד חָל הַהֶפְסֵד עַל הַיִּשְׂרָאֵל — הֲרֵי הוּא כְּשֶׁלּוֹ מַמָּשׁ לְעִנְיַן בִּעוּר חָמֵץ בִּלְבַד מִגְּזֵרַת הַכָּתוּב:

יאבל אם לא קיבל עליו הישראל אחריות גניבה ואבידה באונס * ואפילו אם הנכרי הוא אלם ויכפהו לשלם לו אף אם יגנב או יאבד ממנו באונס מכל מקום כיון שהישראל לא קיבל עליו אחריות האונס והוא פטור מדין תורה ומדין המלך אין החמץ נחשב כשלו עד שמתחייב באחריותו בגזילת הנכרי: [* אף על פי שקיבל עליו לשמרו שמירה מעולה כדרך השומרים ואם יפשע בשמירתו ולא ישמרנו כדרך השומרים יתחייב לשלם לו אין זה נקרא קבלת אחריות להיות הפקדון נחשב כשלו על ידי כן כיון שקבל עליו אחריותו אלא זה נקרא קבלת השמירה בלבד שקיבל עליו שישמור חמצו של נכרי ואם יפשע ולא ישמרנו יפה חייב לשלם לו שהפושע הוא כמזיק בידים כיון שקיבל עליו לשמור כדרך השומרים והמפקיד סמך עליו ולא שמרו בעצמו.]

יאֲבָל אִם לֹא קִבֵּל עָלָיו הַיִּשְׂרָאֵל אַחֲרָיוּת גְּנֵבָה וַאֲבֵדָה בְּאֹנֶס, ^** וַאֲפִלּוּ אִם הַנָּכְרִי הוּא אַלָּם וְיִכְפֵּהוּ לְשַׁלֵּם לוֹ אַף אִם יִגָּנֵב אוֹ יֹאבַד מִמֶּנּוּ בְּאֹנֶס, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל לֹא קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת הָאֹנֶס וְהוּא פָּטוּר מִדִּין תּוֹרָה וּמִדִּין הַמֶּלֶךְ — אֵין הֶחָמֵץ נֶחְשָׁב כְּשֶׁלּוֹ, עַד שֶׁמִּתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ בִּגְזֵלַת הַנָּכְרִי:

יאוכל זה כשקיבל ממנו הפקדון בסתם שלא ייחד לו מקום להניח בו הפקדון אלא נטלו הישראל מיד הנכרי והניחו באיזה זוית שבביתו ורשות בידו לטלטלו ולפנותו מזוית זו ולהניחו בזוית אחרת כיון שלא הבטיח להנכרי ליחד קרן זוית אחת לחמצו וכן אם אמר להנכרי הרי כל ביתי לפניך הנח פקדונך באיזה מקום שתרצה בבית דכיון שלא ייחד לו הישראל זוית מיוחדת לחמצו הרי החמץ מסור ביד הישראל לפנותו מקרן זוית זו ולהניחו בזוית אחרת כמו חמץ שלו ממש לפיכך אם קיבל עליו אחריותו הרי הוא נעשה כשלו ממש ועובר עליו. אבל אם בשעה שהפקיד אצלו ייחד לו זוית מיוחדת שיהיה חמצו מונח שם עד שיבא הנכרי ליטלו משם והניחו הנכרי בעצמו באותה זוית שייחד לו הישראל או שהניחו שם הישראל במעמד הנכרי והבטיח לו שזוית זו תהא מיוחדת לחמצו עד שיבא הנכרי ויטלנה משם כיון שאין החמץ מסור ביד הישראל לטלטלו ולפנותו מזוית זו למקום אחר שהרי כבר מסר אותה זוית להנכרי אין צריך לבערו אף שקיבל עליו אחריות מגניבה ואבידה באונס (רק שיזהרו לעשות לפניו מחיצה כהלכתו כמו שנתבאר) שנאמר לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידך שהרי הוא מונח בזוית המיוחדת לנכרי והרי זה דומה למקבל עליו אחריות חמצו של נכרי המונח ברשות הנכרי שאינו עובר עליו אע"פ שהחמץ של ישראל ממש המונח ברשות נכרי הרי זה עובר עליו כמו שנתבאר למעלה מכל מקום חמץ זה הוא של הנכרי אלא שאחריותו הוא על הישראל לפיכך אין לו דין חמצו של ישראל ממש ואינו עובר עליו אלא אם כן הוא מסור בידו לטלטלו ולפנותו לכל מקום שירצה כמו חמץ שלו ממש:

יאוְכָל זֶה כְּשֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ הַפִּקָּדוֹן בִּסְתָם, שֶׁלֹּא יִחֵד לוֹ מָקוֹם לְהַנִּיחַ בּוֹ הַפִּקָּדוֹן, אֶלָּא נְטָלוֹ הַיִּשְׂרָאֵל מִיַּד הַנָּכְרִי וְהִנִּיחוֹ בְּאֵיזֶה זָוִית שֶׁבְּבֵיתוֹ, וּרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְטַלְטְלוֹ וּלְפַנּוֹתוֹ מִזָּוִית זוֹ וּלְהַנִּיחוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִבְטִיחַ לְהַנָּכְרִי לְיַחֵד קֶרֶן זָוִית אַחַת לַחֲמֵצוֹ.
וְכֵן אִם אָמַר לְהַנָּכְרִי: "הֲרֵי כָּל בֵּיתִי לְפָנֶיךָ, הַנַּח פִּקְדוֹנְךָ בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁתִּרְצֶה בַּבַּיִת", דְּכֵיוָן שֶׁלֹּא יִחֵד לוֹ הַיִּשְׂרָאֵל זָוִית מְיֻחֶדֶת לַחֲמֵצוֹ — הֲרֵי הֶחָמֵץ מָסוּר בְּיַד הַיִּשְׂרָאֵל לְפַנּוֹתוֹ מִקֶּרֶן זָוִית זוֹ וּלְהַנִּיחוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת כְּמוֹ חָמֵץ שֶׁלּוֹ מַמָּשׁ, לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּתוֹ — הֲרֵי הוּא נַעֲשָׂה כְּשֶׁלּוֹ מַמָּשׁ וְעוֹבֵר עָלָיו.
אֲבָל אִם בְּשָׁעָה שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ יִחֵד לוֹ זָוִית מְיֻחֶדֶת שֶׁיִּהְיֶה חֲמֵצוֹ מֻנָּח שָׁם עַד שֶׁיָּבֹא הַנָּכְרִי לִטְּלוֹ מִשָּׁם, וְהִנִּיחוֹ הַנָּכְרִי בְּעַצְמוֹ בְּאוֹתָהּ זָוִית שֶׁיִּחֵד לוֹ הַיִּשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ שָׁם הַיִּשְׂרָאֵל בְּמַעֲמַד הַנָּכְרִי, וְהִבְטִיחַ לוֹ שֶׁזָּוִית זוֹ תְּהֵא מְיֻחֶדֶת לַחֲמֵצוֹ עַד שֶׁיָּבֹא הַנָּכְרִי וְיִטְּלֶנָּה מִשָּׁם, כֵּיוָן שֶׁאֵין הֶחָמֵץ מָסוּר בְּיַד הַיִּשְׂרָאֵל לְטַלְטְלוֹ וּלְפַנּוֹתוֹ מִזָּוִית זוֹ לְמָקוֹם אַחֵר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר מָסַר אוֹתָהּ זָוִית לְהַנָּכְרִי — אֵין צָרִיךְ לְבַעֲרוֹ אַף שֶׁקִּבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת מִגְּנֵבָה וַאֲבֵדָה בְּאֹנֶס (רַק שֶׁיִּזָהֲרוּ לַעֲשׂוֹת לְפָנָיו מְחִצָּה כְּהִלְכָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר), שֶׁנֶּאֱמַר "לֹא יִמָּצֵא", מִי שֶׁמָּצוּי בְּיָדְךָ, יָצָא זֶה שֶׁאֵינוֹ מָצוּי בְּיָדְךָ, שֶׁהֲרֵי הוּא מֻנָּח בְּזָוִית הַמְיֻחֶדֶת לַנָּכְרִי, וַהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לִמְקַבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת חֲמֵצוֹ שֶׁל נָכְרִי הַמֻּנָּח בִּרְשׁוּת הַנָּכְרִי שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.
אַף עַל פִּי שֶׁהֶחָמֵץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ הַמֻּנָּח בִּרְשׁוּת נָכְרִי הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עָלָיו כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, מִכָּל מָקוֹם חָמֵץ זֶה הוּא שֶׁל הַנָּכְרִי, אֶלָּא שֶׁאַחֲרָיוּתוֹ הוּא עַל הַיִּשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ אֵין לוֹ דִּין חֲמֵצוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ, וְאֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מָסוּר בְּיָדוֹ לְטַלְטְלוֹ וּלְפַנּוֹתוֹ לְכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה כְּמוֹ חָמֵץ שֶׁלּוֹ מַמָּשׁ:

יבבמה דברים אמורים כשהחמץ הזה בשעת הביעור דהיינו שעה ששית בערב פסח הוא מונח באותה זוית שייחד לו ולכך אין צריך לבערו וכן בכל ימי הפסח כל זמן שהחמץ הוא מונח בזוית שייחד לו אינו עובר עליו מטעם שנתבאר אבל אם פינה הישראל את החמץ מזוית זו שייחד לו לזוית אחרת שבבית או שבכל מקום שברשותו וכשהגיע שעת הביעור הוא מונח באותו זוית האחרת חייב לבערו או שיחזירנו מיד למקומו. ואפילו נטל הישראל את החמץ הזה קודם שהגיע זמן הביעור והוליכו לנכרי אחר והפקידו אצלו בביתו אף על פי כן כשיגיע זמן הביעור חייב לילך וליטלו מיד הנכרי ולבערו או שיחזירנו לאותו זוית שייחד להנכרי המפקיד. במה דברים אמורים כשהנכרי הנפקד השני לא קיבל עליו אחריות החמץ כדרך שקיבל עליו הישראל אבל אם כל האחריות שהיה על הישראל קיבל עליו גם כן הנכרי הנפקד השני אין צריך לבערו אע"פ שחמץ שהוא של ישראל ממש המופקד אצל נכרי אף שקיבל עליו הנכרי אחריות אין מועיל כלום לפטור את הישראל שלא יעבור עליו בבל יראה כמו שנתבאר למעלה מכל מקום חמץ זה שהוא של נכרי אלא שאחריותו הוא על הישראל וע"י כן נעשה כאלו היה שלו וכיון שנכרי אחר קיבל עליו אחריות שהיה על הישראל אין לישראל חלק ונחלה בחמץ זה ואין צריך לבערו כלל אף אם הישראל לא ייחד זוית מיוחדת לנכרי המפקיד:

יבבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהֶחָמֵץ הַזֶּה בִּשְׁעַת הַבִּעוּר, דְּהַיְנוּ שָׁעָה שִׁשִּׁית בְּעֶרֶב פֶּסַח, הוּא מֻנָּח בְּאוֹתָהּ זָוִית שֶׁיִּחֵד לוֹ, וּלְכָךְ אֵין צָרִיךְ לְבַעֲרוֹ. וְכֵן בְּכָל יְמֵי הַפֶּסַח, כָּל זְמַן שֶׁהֶחָמֵץ הוּא מֻנָּח בַּזָּוִית שֶׁיִּחֵד לוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר, אֲבָל אִם פִּנָּה הַיִּשְׂרָאֵל אֶת הֶחָמֵץ מִזָּוִית זוֹ שֶׁיִּחֵד לוֹ לְזָוִית אַחֶרֶת שֶׁבַּבַּיִת אוֹ שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ, וּכְשֶׁהִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר הוּא מֻנָּח בְּאוֹתוֹ זָוִית הָאַחֶרֶת — חַיָּב לְבַעֲרוֹ, אוֹ שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ מִיָּד לִמְקוֹמוֹ.
וַאֲפִלּוּ נָטַל הַיִּשְׂרָאֵל אֶת הֶחָמֵץ הַזֶּה קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַבִּעוּר וְהוֹלִיכוֹ לְנָכְרִי אַחֵר וְהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ בְּבֵיתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן כְּשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַבִּעוּר חַיָּב לֵילֵךְ וְלִטְּלוֹ מִיַּד הַנָּכְרִי וּלְבַעֲרוֹ, אוֹ שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ לְאוֹתוֹ זָוִית שֶׁיִּחֵד לְהַנָּכְרִי הַמַּפְקִיד.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהַנָּכְרִי הַנִּפְקָד הַשֵּׁנִי לֹא קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת הֶחָמֵץ כְּדֶרֶךְ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הַיִּשְׂרָאֵל, אֲבָל אִם כָּל הָאַחֲרָיוּת שֶׁהָיָה עַל הַיִּשְׂרָאֵל קִבֵּל עָלָיו גַּם כֵּן הַנָּכְרִי הַנִּפְקָד הַשֵּׁנִי — אֵין צָרִיךְ לְבַעֲרוֹ.
אַף עַל פִּי שֶׁחָמֵץ שֶׁהוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ הַמֻּפְקָד אֵצֶל נָכְרִי אַף שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הַנָּכְרִי אַחֲרָיוּת אֵין מוֹעִיל כְּלוּם לִפְטֹר אֶת הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עָלָיו בְּ"בַל יֵרָאֶה" כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, מִכָּל מָקוֹם חָמֵץ זֶה שֶׁהוּא שֶׁל נָכְרִי אֶלָּא שֶׁאַחֲרָיוּתוֹ הוּא עַל הַיִּשְׂרָאֵל וְעַל יְדֵי כֵן נַעֲשָׂה כְּאִלּוּ הָיָה שֶׁלּוֹ, וְכֵיוָן שֶׁנָּכְרִי אַחֵר קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת שֶׁהָיָה עַל הַיִּשְׂרָאֵל — אֵין לְיִשְׂרָאֵל חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּחָמֵץ זֶה, וְאֵין צָרִיךְ לְבַעֲרוֹ כְּלָל אַף אִם הַיִּשְׂרָאֵל לֹא יִחֵד זָוִית מְיֻחֶדֶת לַנָּכְרִי הַמַּפְקִיד:

יגויש חולקין על כל זה ואומרים דכל שאחריות החמץ הוא על הישראל אפילו לא קיבל עליו אלא אחריות של גניבה ואבידה הבאים מחמת פשיעותו שלא שמר כדרך השומרים ולא באחריות של גניבה ואבידה הבאים באונס וכן אפילו אם לא קיבל עליו אחריות כלל בין מחמת פשיעה בין מחמת אונס אלא לשמור בחנם ונמצא שהנכרי הוא אלם ויפרע ממנו אם יגנב ויאבד ממנו מחמת פשיעותו בשמירתו הרי חמץ זה הוא כשלו ממש וחייב לבערו בערב פסח מן התורה וכן אפילו אם השכיר לנכרי חדר מיוחד בביתו שיניח שם חמצו שאינו נפטר מחיובו בשביל זה (אלא) שאין החמץ מסור ביד הישראל לטלטלו ולפנותו למקום שירצה:

יגוְיֵשׁ חוֹלְקִין עַל כָּל זֶה וְאוֹמְרִים דְּכָל שֶׁאַחֲרָיוּת הֶחָמֵץ הוּא עַל הַיִּשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ לֹא קִבֵּל עָלָיו אֶלָּא אַחֲרָיוּת שֶׁל גְּנֵבָה וַאֲבֵדָה הַבָּאִים מֵחֲמַת פְּשִׁיעוּתוֹ שֶׁלֹּא שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים, וְלֹא בְּאַחֲרָיוּת שֶׁל גְּנֵבָה וַאֲבֵדָה הַבָּאִים בְּאֹנֶס, וְכֵן אֲפִלּוּ אִם לֹא קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת כְּלָל בֵּין מֵחֲמַת פְּשִׁיעָה בֵּין מֵחֲמַת אֹנֶס אֶלָּא לִשְׁמֹר בְּחִנָּם, וְנִמְצָא שֶׁהַנָּכְרִי הוּא אַלָּם וְיִפָּרַע מִמֶּנּוּ אִם יִגָּנֵב וְיֹאבַד מִמֶּנּוּ מֵחֲמַת פְּשִׁיעוּתוֹ בִּשְׁמִירָתוֹ — הֲרֵי חָמֵץ זֶה הוּא כְּשֶׁלּוֹ מַמָּשׁ, וְחַיָּב לְבַעֲרוֹ בְּעֶרֶב פֶּסַח מִן הַתּוֹרָה.
וְכֵן אֲפִלּוּ אִם הִשְׂכִּיר לַנָּכְרִי חֶדֶר מְיֻחָד בְּבֵיתוֹ שֶׁיַּנִּיחַ שָׁם חֲמֵצוֹ, שֶׁאֵינוֹ נִפְטָר מֵחִיּוּבוֹ בִּשְׁבִיל זֶה, (אֶלָּא) שֶׁאֵין הֶחָמֵץ מָסוּר בְּיַד הַיִּשְׂרָאֵל לְטַלְטְלוֹ וּלְפַנּוֹתוֹ לְמָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה:

ידוכן אפילו אם נטל הישראל את הפקדון והוליכו לבית נכרי אחר והפקידו אצלו וקיבל עליו הנכרי השני כל האחריות שהיה על הישראל אף על פי כן חייב לבער דכיון שאם יגנב או יאבד מהנכרי השני הרי נכרי המפקיד חוזר על הישראל שישלם לו חמצו ואין לו כלום על הנכרי השני שהרי לא הפקיד בידו מאומה לפיכך נחשב חמץ זה להישראל כאלו היה שלו ממש שהוא חייב לבערו אף אם הוא מופקד ביד נכרי וקיבל עליו הנכרי אפילו אחריות של גניבה ואבידה באונס כמו שנתבאר למעלה. אבל אם הנכרי המפקיד לא הפקיד כלל את החמץ ביד הישראל אלא הפקידו ביד הנכרי אחר והישראל קיבל עליו אחריות הפקדון אינו עובר עליו אפילו אם הנכרי הנפקד לא קיבל עליו שום אחריות שהרי נאמר בבתיכם וזה החמץ אינו בביתו וברשותו של הישראל שהרי נכרי הנפקד לא השאיל להישראל את המקום שהחמץ מונח עליו בביתו אלא להנכרי המפקיד אצלו הוא שהשאילו. ואף מדברי סופרים אין צריך לבערו דכיון שגוף החמץ אינו שלו אלא ע"י שאחריותו עליו הוא נעשה כשלו לפיכך לא גזרו עליו חכמים בשלא הפקידו הוא בעצמו ביד הנכרי:

ידוְכֵן אֲפִלּוּ אִם נָטַל הַיִּשְׂרָאֵל אֶת הַפִּקָּדוֹן וְהוֹלִיכוֹ לְבֵית נָכְרִי אַחֵר וְהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ וְקִבֵּל עָלָיו הַנָּכְרִי הַשֵּׁנִי כָּל הָאַחֲרָיוּת שֶׁהָיָה עַל הַיִּשְׂרָאֵל — אַף עַל פִּי כֵן חַיָּב לְבַעֵר, דְּכֵיוָן שֶׁאִם יִגָּנֵב אוֹ יֹאבַד מֵהַנָּכְרִי הַשֵּׁנִי הֲרֵי נָכְרִי הַמַּפְקִיד חוֹזֵר עַל הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁיְּשַׁלֵּם לוֹ חֲמֵצוֹ, וְאֵין לוֹ כְּלוּם עַל הַנָּכְרִי הַשֵּׁנִי, שֶׁהֲרֵי לֹא הִפְקִיד בְּיָדוֹ מְאוּמָה, לְפִיכָךְ נֶחְשָׁב חָמֵץ זֶה לְהַיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ הָיָה שֶׁלּוֹ מַמָּשׁ, שֶׁהוּא חַיָּב לְבַעֲרוֹ אַף אִם הוּא מֻפְקָד בְּיַד נָכְרִי וְקִבֵּל עָלָיו הַנָּכְרִי אֲפִלּוּ אַחֲרָיוּת שֶׁל גְּנֵבָה וַאֲבֵדָה בְּאֹנֶס, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.
אֲבָל אִם הַנָּכְרִי הַמַּפְקִיד לֹא הִפְקִיד כְּלָל אֶת הֶחָמֵץ בְּיַד הַיִּשְׂרָאֵל אֶלָּא הִפְקִידוֹ בְּיַד הַנָּכְרִי אַחֵר וְהַיִּשְׂרָאֵל קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת הַפִּקָּדוֹן — אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו, אֲפִלּוּ אִם הַנָּכְרִי הַנִּפְקָד לֹא קִבֵּל עָלָיו שׁוּם אַחֲרָיוּת, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר "בְּבָתֵּיכֶם", וְזֶה הֶחָמֵץ אֵינוֹ בְּבֵיתוֹ וּבִרְשׁוּתוֹ שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי נָכְרִי הַנִּפְקָד לֹא הִשְׁאִיל לְהַיִּשְׂרָאֵל אֶת הַמָּקוֹם שֶׁהֶחָמֵץ מֻנָּח עָלָיו בְּבֵיתוֹ, אֶלָּא לְהַנָּכְרִי הַמַּפְקִיד אֶצְלוֹ הוּא שֶׁהִשְׁאִילוֹ.
וְאַף מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֵין צָרִיךְ לְבַעֲרוֹ, דְּכֵיוָן שֶׁגּוּף הֶחָמֵץ אֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁאַחֲרָיוּתוֹ עָלָיו הוּא נַעֲשָׂה כְּשֶׁלּוֹ, לְפִיכָךְ לֹא גָּזְרוּ עָלָיו חֲכָמִים בְּשֶׁלֹּא הִפְקִידוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ בְּיַד הַנָּכְרִי:

טוואין צריך לומר שאם אחר שהפקיד הנכרי בעל החמץ את חמצו ביד הישראל וקיבל עליו הישראל אחריות חזר הישראל והוליכו לבית בעליו הנכרי והפקידו אצלו אע"פ שהתנה עמו הנכרי שיהיה עליו עדיין אחריות הפקדון כמו שהיה מקדם אף על פי כן אינו עובר עליו אפילו מדברי סופרים כיון שאינו בביתו ולא ברשותו של הישראל:

טווְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם אַחַר שֶׁהִפְקִיד הַנָּכְרִי בַּעַל הֶחָמֵץ אֶת חֲמֵצוֹ בְּיַד הַיִּשְׂרָאֵל וְקִבֵּל עָלָיו הַיִּשְׂרָאֵל אַחֲרָיוּת חָזַר הַיִּשְׂרָאֵל וְהוֹלִיכוֹ לְבֵית בְּעָלָיו הַנָּכְרִי וְהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ הַנָּכְרִי שֶׁיִּהְיֶה עָלָיו עֲדַיִן אַחֲרָיוּת הַפִּקָּדוֹן כְּמוֹ שֶׁהָיָה מִקֹּדֶם, אַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ בְּבֵיתוֹ וְלֹא בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל:

טזולענין הלכה בכל ד' דברים שיש בין סברא הראשונה לסברא האחרונה יש להחמיר לכתחלה כסברא האחרונה דהיינו שיחזיר הפקדון לבעליו או שימכרנו לנכרי אחר קודם שתגיע שעה ששית בערב פסח אבל בדיעבד שכבר הגיע שעה ששית שאי אפשר למכרו לנכרי כמו שיתבאר בסי' תמ"ג וגם הנכרי בעל החמץ אינו בעיר שיחזירנו לו יש לסמוך על סברא הראשונה בכל זה ואין הישראל חייב לבערו מן העולם לגמרי אלא מותר לו להשהות חמץ זה עד שיבא בעליו הנכרי לעיר אפילו בא בתוך הפסח יחזיר לו חמצו מיד בבואו (רק שיזהר שלא יגע בו בידיו כמו שיתבאר בסימן תמ"ד) כדי לצאת מחשש איסור של תורה שיש בשהייה זו לפי סברא האחרונה ואחר הפסח מותר חמץ זה אפילו באכילה אפילו לא החזירו לבעליו עד אחר הפסח:

טזוּלְעִנְיַן הֲלָכָה בְּכָל אַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בֵּין סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה לַסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה — יֵשׁ לְהַחֲמִיר לְכַתְּחִלָּה כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּחֲזִיר הַפִּקָּדוֹן לִבְעָלָיו, אוֹ שֶׁיִּמְכְּרֶנּוּ לְנָכְרִי אַחֵר קֹדֶם שֶׁתַּגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית בְּעֶרֶב פֶּסַח. אֲבָל בְּדִיעֲבַד שֶׁכְּבָר הִגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְמָכְרוֹ לְנָכְרִי, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תמ"ג, וְגַם הַנָּכְרִי בַּעַל הֶחָמֵץ אֵינוֹ בָּעִיר שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ לוֹ — יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה בְּכָל זֶה, וְאֵין הַיִּשְׂרָאֵל חַיָּב לְבַעֲרוֹ מִן הָעוֹלָם לְגַמְרֵי, אֶלָּא מֻתָּר לוֹ לְהַשְׁהוֹת חָמֵץ זֶה עַד שֶׁיָּבֹא בְּעָלָיו הַנָּכְרִי לָעִיר. אֲפִלּוּ בָּא בְּתוֹךְ הַפֶּסַח — יַחֲזִיר לוֹ חֲמֵצוֹ מִיָּד בְּבוֹאוֹ (רַק שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע בּוֹ בְּיָדָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תמ"ד), כְּדֵי לָצֵאת מֵחֲשַׁשׁ אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בִּשְׁהִיָּה זוֹ לְפִי סְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה. וְאַחַר הַפֶּסַח מֻתָּר חָמֵץ זֶה אֲפִלּוּ בַּאֲכִילָה, אֲפִלּוּ לֹא הֶחֱזִירוֹ לִבְעָלָיו עַד אַחַר הַפֶּסַח:

יזאבל כל מקום שהוא חייב לבערו אף לפי סברא הראשונה ושכח או נאנס ולא ביערו אף על פי שגוף החמץ הוא של הנכרי מכל מקום כיון שעבר עליו ישראל בבל יראה ובל ימצא הרי הוא אסור באכילה ובהנאה לכל אדם מישראל כדין חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח שיתבאר בסי' תמ"ח. ומכל מקום אם בא הנכרי בעל החמץ ליטול חמצו בין שבא בתוך הפסח בין שבא לאחר הפסח רשאי הישראל ליתנו לו ואין זה כפורע חובו מאיסורי הנאה שהרי לא נתחייב הישראל כלום להנכרי כיון שחמצו הוא בעין הרי אומר לו הרי שלך לפניך. ואע"פ שיש לחוש שמא ימכור הנכרי את החמץ הזה לאחר הפסח לישראל אחר שאינו יודע שעבר עליו ישראל בבל יראה ועל ידי כן אסור באכילה ובהנאה ויאכל ויהנה ממנו מכל מקום מפני חששא זו אין לנו לכוף את הישראל הנפקד שיבער חמצו של נכרי וישלם לו דמיו מכיסו ולא אסרו מפני זה אלא למכור לנכרי חמצו ממש אם הוא בענין שאפשר לבא תקלה לישראל אחר שיקח חמצו מן הנכרי כמו שיתבאר בסי' תס"ז אבל זה אינו מוכר לו כלום אלא שאינו קונה ממנו אין לנו לכוף אותו על כך רק אם ירצה מעצמו לעשות הטוב והישר לבער ולשלם להנכרי דמיו כדי שלא תבא תקלה לישראל אחר על ידו תבא עליו ברכה:

יזאֲבָל כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא חַיָּב לְבַעֲרוֹ אַף לְפִי סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה וְשָׁכַח אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא בִּעֲרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁגּוּף הֶחָמֵץ הוּא שֶׁל הַנָּכְרִי, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁעָבַר עָלָיו יִשְׂרָאֵל בְּ"בַל יֵרָאֶה" וּ"בַל יִמָּצֵא" — הֲרֵי הוּא אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה לְכָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, כְּדִין חֲמֵצוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תמ"ח.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם בָּא הַנָּכְרִי בַּעַל הֶחָמֵץ לִטֹּל חֲמֵצוֹ, בֵּין שֶׁבָּא בְּתוֹךְ הַפֶּסַח בֵּין שֶׁבָּא לְאַחַר הַפֶּסַח — רַשַּׁאי הַיִּשְׂרָאֵל לִתְּנוֹ לוֹ וְאֵין זֶה כְּפוֹרֵעַ חוֹבוֹ מֵאִסּוּרֵי הֲנָאָה, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְחַיֵּב הַיִּשְׂרָאֵל כְּלוּם לְהַנָּכְרִי, כֵּיוָן שֶׁחֲמֵצוֹ הוּא בְּעַיִן — הֲרֵי אוֹמֵר לוֹ "הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ".
וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָחֹשׁ שֶׁמָּא יִמְכֹּר הַנָּכְרִי אֶת הֶחָמֵץ הַזֶּה לְאַחַר הַפֶּסַח לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁעָבַר עָלָיו יִשְׂרָאֵל בְּ"בַל יֵרָאֶה", וְעַל יְדֵי כֵן אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה, וְיֹאכַל וְיֵהָנֶה מִמֶּנּוּ, מִכָּל מָקוֹם מִפְּנֵי חֲשָׁשָׁא זוֹ אֵין לָנוּ לָכֹף אֶת הַיִּשְׂרָאֵל הַנִּפְקָד שֶׁיְּבַעֵר חֲמֵצוֹ שֶׁל נָכְרִי וִישַׁלֵּם לוֹ דָּמָיו מִכִּיסוֹ. וְלֹא אָסְרוּ מִפְּנֵי זֶה אֶלָּא לִמְכֹּר לְנָכְרִי חֲמֵצוֹ מַמָּשׁ אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֶפְשָׁר לָבֹא תַּקָּלָה לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר שֶׁיִּקַּח חֲמֵצוֹ מִן הַנָּכְרִי, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תס"ז. אֲבָל זֶה אֵינוֹ מוֹכֵר לוֹ כְּלוּם, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה מִמֶּנּוּ — אֵין לָנוּ לָכֹף אוֹתוֹ עַל כָּךְ, רַק אִם יִרְצֶה מֵעַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר לְבַעֵר וּלְשַׁלֵּם לְהַנָּכְרִי דָּמָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּבֹא תַּקָּלָה לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר עַל יָדוֹ — תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה:

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org