אורח חיים, סימן שמ״ד

אדין ההולך במדבר בשבת ובו ב' סעיפים:
ההולך במדבר ואינו יודע מתי שבת מונה ז' ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש שביעי בקידוש והבדלה לזכרון בעלמא שיהא לו שם יום חלוק משאר ימים ולא תשתכח תורת שבת ממנו אבל מותר לילך בו אפילו כמה פרסאות כדי למהר לצאת מן המדבר. ואם יש לו ממה להתפרנס אסור לו לעשות שום מלאכה גמורה אפילו בששת ימי החול שלו עד שיכלה מה שיש לו מפני שכל יום ספק שבת הוא ודברים האסורים בשבת מדברי סופרים מותר לעשותם בכל ימי החול שלו מפני שכל ספק דברי סופרים להקל אבל בז' שלו כיון שחל עליו שבת מדברי סופרים אסור בכל שבות כמו יו"ט שני שהוא ג"כ ספק ואסור בכל שבות מטעם זה. ולאחר שיכלה כל מה שיש לו מותר לו לעשות מלאכה אצל בני השיירא להשתכר כדי פרנסתו בכל יום ויום אפילו בשביעי שלו מפני פיקוח נפש ולא יעשה אלא כדי פרנסה מצומצמת שיוכל לחיות בה אותו היום בלבד אבל לא מיום לחבירו אפילו מששי לשביעי שלו כי שמא הוא עושה משבת לחול ואין בזה צורך לפיקוח נפש שהרי יוכל לעשות גם למחר בחול ואם יש לו לחם לאכול אינו רשאי לבשל לו מפני שאין בזה פיקוח נפש:

אדִּין הַהוֹלֵךְ בַּמִּדְבָּר בְּשַׁבָּת וּבוֹ ב' סְעִיפִים:
הַהוֹלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מָתַי שַׁבָּת — מוֹנֶה ז' יָמִים מִיּוֹם שֶׁנָּתַן אֶל לִבּוֹ שִׁכְחָתוֹ, וּמְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי בְּקִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה לְזִכָּרוֹן בְּעָלְמָא, שֶׁיְּהֵא לוֹ שָׁם יוֹם חָלוּק מִשְּׁאָר יָמִים, וְלֹא תִשְׁתַּכַּח תּוֹרַת שַׁבָּת מִמֶּנּוּ. אֲבָל מֻתָּר לֵילֵךְ בּוֹ אֲפִלּוּ כַּמָּה פַּרְסָאוֹת, כְּדֵי לְמַהֵר לָצֵאת מִן הַמִּדְבָּר.
וְאִם יֵשׁ לוֹ מִמַּה לְהִתְפַּרְנֵס — אָסוּר לוֹ לַעֲשׂוֹת שׁוּם מְלָאכָה גְמוּרָה אֲפִלּוּ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל שֶׁלּוֹ עַד שֶׁיִּכְלֶה מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכָּל יוֹם סְפֵק שַׁבָּת הוּא. וּדְבָרִים הָאֲסוּרִים בְּשַׁבָּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָם בְּכָל יְמֵי הַחֹל שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכָּל סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהָקֵל. אֲבָל בְּז' שֶׁלּוֹ, כֵּיוָן שֶׁחָל עָלָיו שַׁבָּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — אָסוּר בְּכָל שְׁבוּת, כְּמוֹ יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁהוּא גַם כֵּן סָפֵק, וְאָסוּר בְּכָל שְׁבוּת מִטַּעַם זֶה.
וּלְאַחַר שֶׁיִּכְלֶה כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ — מֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה אֵצֶל בְּנֵי הַשַּׁיָּרָא לְהִשְׂתַּכֵּר כְּדֵי פַרְנָסָתוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם אֲפִלּוּ בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ. וְלֹא יַעֲשֶׂה אֶלָּא כְּדֵי פַּרְנָסָה מְצֻמְצֶמֶת שֶׁיּוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבָד, אֲבָל לֹא מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ מִשִּׁשִּׁי לַשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ, כִּי שֶׁמָּא הוּא עוֹשֶׂה מִשַּׁבָּת לְחֹל, וְאֵין בְּזֶה צֹרֶךְ לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ, שֶׁהֲרֵי יוּכַל לַעֲשׂוֹת גַּם לְמָחָר בְּחֹל.
וְאִם יֵשׁ לוֹ לֶחֶם לֶאֱכוֹל — אֵינוֹ רַשַּׁאי לְבַשֵּׁל לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בְּזֶה פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ:

בהיה יודע מנין יום שיצא בו כגון שיודע שהיום יום רביעי או יום חמישי ליציאתו אבל אינו יודע באיזה יום מימי השבת יצא מותר לו לעשות מלאכה כל כמה שירצה ביום שמיני ליציאתו שביום כזה לא יצא מביתו כי בודאי לא יצא בשבת וכן ביום ט"ו וכמו כן ביום כ"ב וכן לעולם:

בהָיָה יוֹדֵעַ מִנְיַן יוֹם שֶׁיָּצָא בוֹ, כְּגוֹן שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַיּוֹם יוֹם רְבִיעִי אוֹ יוֹם חֲמִישִׁי לִיצִיאָתוֹ, אֲבָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה יוֹם מִימֵי הַשַּׁבָּת יָצָא — מֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה כָּל כַּמָּה שֶׁיִּרְצֶה בְּיוֹם שְׁמִינִי לִיצִיאָתוֹ, שֶׁבְּיוֹם כַּזֶה לֹא יָצָא מִבֵּיתוֹ, כִּי בְּוַדַּאי לֹא יָצָא בְּשַׁבָּת, וְכֵן בְּיוֹם ט"ו, וּכְמוֹ כֵן בְּיוֹם כ"ב, וְכֵן לְעוֹלָם:

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org