נק' המצות בשם זריעה שהוא ג"כ כנ"ל דזרעוני גינה אינן נאכלים ואפי' אותם שנאכלים הרי מגרעין א' נצמח ריבוי שלא בערך וכמ"ש ויזרע בארץ ההיא וימצא מאה שעריםקמא, ובאמת ארז"ל אין זריעה אלא צדקהקמב, אך אנו רואין שמגרעין נצמח ריבוי שלא בערך, וזרעוני גינה אינם נאכלים, ומ"מ נצמח מהם אילן עם ענפים ועלים ופירות ומוכרח שבתחילה הי' כ"ז בהגרעיןקמג דא"ל לא הי' נצמח כו', ומה שיש תפוחי יערים אף שיש דעה שאסור להרכיב מ"מ העיקר כהדיעה שמותר להרכיבקמה שהוא ג"כ זריעהקמד, לכן נק' המצות בשם זריעה דע"י שעושה מצוה גשמי' למטה נמשך למעלה ג"כ מצוה זו שאין ערך זל"ז כלל. אך הזריעה צ"ל בארץ דוקא, וזהו מ"ש כי תהיו אתם ארץ חפץקמו שישראל הם בחי' ארץ שיוכל לזרוע בהם בחי' חפץ ה' (בפ"א בחי' ה' חפץ למען צדקוקמז), ודוקא כשישראל מניח התפיליןקמח אבל אם מונחים על השולחן א"ז מצוה כלל, וכן דוקא כשישראל עושה המצוה אבל כשיעשהקמט אותה מי שאינו מצווה כלל בהר סיניקנ א"ז כלום, ובישראל ג"כ הרי כל מצוה יש לה אבר פרטי והנחת התפילין צ"ל דוקא בזרועו ועל ראשו וכשמניחם על פס היד או על הבטןקנא כאילו לא עשה כלום, וכמו שבארץ יש ארץ שמיוחד על זריעת ענבים ויש ארץ שמיוחד לצמיחת זתיםקנב.
ומכ"ז יובן מ"ש וזאת המצוה החקים והמשפטים כו' לעשותם בארץקנג וחשיב מצות ק"שקנד ולכאורה והלא ק"ש היא חובת הגוףקנה ושוה בארץ ובח"ל כמו בשעה שהי' בהמק"ד לאחר כו' ולמה אומר בארץקנו דוקא, ומה שלא חשיב רק מצות ק"ש מבואר במ"א התי' דק"ש היא מצוה כלליתקנז, אבל צ"ל מהו