מעבר שזהו למע' מעצם טבע ההתקשרות וסיבה זאת עצמה היא הגורמת לצמצם א"ע ולהלביש א"ע בלבוש. ובזה יובן שמה שנאמ' בשה"ש קול דודי הנה זה בא מדלג ולא נזכר להיכן הוא מדלג רק אומר מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, שהכוונה לדלג אותם בלתי התלבשות בהם רק דרך מעבר כו', ובתו' מפרש להיכן דילוגו כמ"ש ופסח הוי' על הפתח שזהו בחי' המל' שנק' פתח ושער כנ"ל והוא בחי' שרש כנס"י למטה שגם המה בחי' פתח לנכנסין שהו"ע כל הבירורים העולים שהוא ע"י נש"י שבגופים כו', וגם פתח ליוצאין להיות נמשך ע"י כל אורות האצי' למטה בעשי' וכמ"ש מי כעמך ישראלשכ גוי אחד בארץ היינו להמשיך בחי' אחד שהוא בחי' יחו"ע בארץ שהוא בחי' עשי' הגשמי', והדילוג דאא"ס הי' בשביל נש"י שבגופים בכדי לשכון עליהם בבחי' אור מקיף ולהדבק בהם בבחי' או"פ כו', ונמצא דמצה ופסח שניהם ענין אחד שהוא הדילוג מגבוה לנמוך, רק שהפסח הוא הדילוג ממקומו והמצה הוא בחי' ירידתו והתלבשותו למטה מטה כו', ושניהם באים משרש אחד ממש שהוא ענין תוקף האה' שהאירה מצד המנגד שהוא למע' מטבע ההתקשרות דאב אל הבן כנ"ל וד"ל.
וזהו שאו' בהגדה מצה זו שאנו אוכלים כו' ע"ש שלא הספיק כו' עד שנגלה עליהם מלך כו', פי' מצה זו הוא ענין ירידתו למטה בהתלבשותו בבחי' הקטנות דאבא שהוא בחי' ההכרה בלבד שיש בה תוקף וחוזק ההתקשרות [ל]אחד האמיתי שהוא בחי' העלם העצמי' שלמע' מגילוי אור העצמי'שכא כו' וזהו שלא הספיק להחמיץ [כי במקום גילוי העלם האור בטל ונכלל בו לגמרי ולכן לא הספיק להחמיץ] (כי שרש החמץ הוא בבחי' הרצוא שעולה בהעלאה מצד ההרגשה בבחי' גילוי האור ובחי' הגילוי נתבטל ונכלל מצד התגלות העלם העצמי' לבוא לידי גילוי כנ"ל). וזהו עד שנגלה עליהם בבחי' מקיף המלובש בלבוש דמצה (כידוע שבכל לבוש מתלבש מבחי' המקיפיםשכב כו' ופסח זה כו' ע"ש שפסח כו' שהו"ע אור העליון הנ"ל הבא בבחי' חיות ומזון ע"י הלבוש שבחי' זאת נק' פסיחה כנ"ל, וזהו שאנו אוכלים דקאי על אכילת הפסח בליל ט"ו שהו"ע אור פנימי הנ"ל, וע"כ אמר על מצות ומרורים יאכלהו שהוא המצוה שצריך וחובה לאכול מצה בליל א' דפסח דווקא בכדי להמשיך ע"י המצה אור הגדול והעליון [הנ"ל] בבחי' חיות ומזון ממש משום דהא בהא תליא כנ"ל דשניהם באו מבחי' תוקף העלם העצמי' שלמע' מטבע ההתקשרות [דאב אל הבן] כנ"ל וד"ל.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור