שהמספר ראה מהות הדבר אבל השומע לא ראה, ולבד זאת הרי מספר לו בדיבור, וא"א לגלות בדיבור כמו שהוא גבי עצמו, ודיבור זה נעשה גבי השומע מקור לשמיעה, וכידוע דחיצוניות שבעליון נעשה פנימיות בתחתוןיג, לכן כשזה השומע רואה את הדבר ההוא ה"ה מתפעל מזה והוא מפני שהוא קנין אחר בנפשו, וזהו ההפרש בין ראי' לשמיעה, דשמיעה לבד מה שהוא רק בדיבור, הרי אין כאן המהות כלל ובראי' ה"ה רואה מהות, וראי' ושמיעה הם חו"ביד, ראי' הוא משל לחכ' אשר שם מאיר אוא"ס בקירוב מקום, ובינה הוא כמו שמיעה שהוא בריחוק מקום, ומפני שבחכ' מאיר אוא"ס בקירוב מקום לכן אין בו השגה והבנה וכמו אותיות החקוקים על אבן טוב מצד עוצם בהירות האבן מפני הניצוצות שנתזין ממנו אינו יכול לקרוא האותיות הגם שהאותיות משחירים על המקום אשר הם חקוקים שמה, מ"מ הם מבהיקים, ופי' משחירים ר"ל שהם משנים העצם, דזה ידוע דכל עצם הוא בלתי מתגלהטו והאותיות הם גילוי, ממילא מובן שאין זה עצם, ובזה מכוון יותר המשל דראי' שרואה מהות הדבר, הגם שבראי' ג"כ אינו רואה עצם הדבר דידוע דסיבותטז ראי' העין הוא מפני שכל צדדיו בהירים וצד האחור חשוך והדבר הנראה נצטייר בהעיןיז ולכן הוא רואה וה"ז כמו מראה (בל"א שפיגל) שאינו רואה העצם, ובזה יש יתרון מעלה במישוש שתופס מהות הדבר, וראי' הוא מראה, אך מ"מ אינו דומה למראה, שמה שרואה בהמראה הדמות ה"ה נצטייר בהעין נמצא שהוא ציור מדמות, אבל ראי' ה"ז דמות מעצם, אך זה אינו לכאןיח ואכ"מ. וכמו"כ יובן למעלה שבחכ' מאיר עצם האוא"ס, רק אנו אין לנו משל בדקות יותר מראי' שאינו עצם שהוא גילוי וכל עצם בלתי כו' ובגילוי א"א להיות יותר, אבל למעלה בחכ' מאיר עצם האוא"ס.