והוא ע"ד מעלת האופנים לגבי שרפים, הגם שבהשגה השרפים הם יותר במעלה מהאופנים, אך בפרט א' גדלה מעלת האופנים כמבואר בלק"ת בדרוש הג' דהאזינו, והענין כי השרפים הם בעולם הבריאה ושם אין מקור לרע, אבל האופנים הם בעשי' שהוא מקור ושרש להסתעפות הרע ממש למטה ומזה יגדל הרעש שלהם יותר מהשרפים על שיש שרש להתהוות הרע וההסתר כו', וכענין בחי' בע"ת שלמעלה מצדיקים, ולכן מגיעים לבחי' א"ס שלמעלה מהתחלקות הגבוה ממדריגת השרפים כו' כי השרפים אומרים קדוש אבל האופנים נק' אופני הקדש שלמעלה מעלה מקדוש, ולכן השרפים אומרים תיבת הוי' אחר ג' תיבות כמ"ש קדוש קדוש קדוש הוי', אבל אופנים אומרים הוי' אחר ב' תיבות כמ"ש ברוך כבוד הוי' כו', וכן כל א' מישראל כשמבטל כל רצונותיו הזרים עי"ז נעשה יתרון אור ומגיע לעיגול הגדול שלפני הקו ועי"ז נמשך גילוי על נפשו ג"כ, וזהו מ"ש אדם ובהמה תושיע ה' כי הבהמה מהלך על קו השוה אבל האדם מהלך בקומה זקופה שהראש הוא למעלה מהרגלים, וכשהאדם מבטל את עצמו לגמרי כבהמה כמאמרם ז"ל בני אדם שהם ערומים בדעת כאדם ומשימים א"ע כבהמה עי"ז תושיע הוי' שנעשה ישועה גם לשם הוי' כמ"ש בלק"ת בס' ויקרא, ועיקר הגילוי הוא בשמו"ע כי שמו"ע נק' צלותא בחשאי כי הכריעות והשתחוואות דשמו"ע הוא ע"ד קול דממה דקה עי"ז קאתי מלכא.
כי הנה בהשתחוואה יש שני בחי', הא' חיצוני' שמרכין ראשו, והב' הפנימיות, והחיצוני' דרך כלל הוא כמ"ש וצבא השמים לך משתחוים, אבל בנש"י הוא השתחוואה פנימית והוא בשמו"ע, ולכן בשמו"ע ח"י ברכות, דכמו שהשפע נמשך ע"י ח"י חוליות השדרה, כן שיומשך בשמו"ע גילוי א"ס שזהו תיבת ברוך מלשון המשכה הוא ע"י ח"י ברכות, והסיום הוא שים שלום כי שלום הוא יסוד שהוא השפע הנשפע ועי"ז נעשה שלום ג"כ, והענין דהנה כתי' כי אל דיעות הוי' שיש שני בחי' דעת עליון ודעת תחתון, ד"ת שלמטה היש ולמעלה האין כי אינו מושג, אבל דעת עליון הוא דקמי' כולא כלא חשיבי כי הוא היש האמיתי ולמטה הוא אין ואפס, וע"י המשכות אלקות דשמו"ע נעשה שלום בין ב' הדיעות דהיינו שלמטה יהי' ג"כ מושג דכולא קמי' כל"ח. וזה"ע ההשתחוואה, ולכן אומרים ואין אנו יכולים כו' כי עכשיו א"א להיות בגילוי זה הבחי' כי עדיין יש רע בנפש, אבל בבהמ"ק היו כורעים ומשתחוים.
ולהבין מהו הכח דבהמ"ק שהי' יכול להיות שם מדריגת השתחוואה, והענין כי הנה איתא ברמב"ן שכל מה שהי' בסיני בגילוי הי' בבהמ"ק בהסתר, ולהבין זה הנה אמרו בזה"ק אית רצון ואית רצון, אית רצון שע"פ טעם ודעת כי אם השכל נוטה לדבר ומבין שטוב לו הדבר ההוא אזי רצונו וחפצו לדבר זה, ואית רצון
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור