שהוא מלשון זמיר עריצים להכרית המונעים ומעכבים הגילוי, ואח"כ ברכות ק"ש ואח"כ בק"ש ה"ה רוצה לבוא לאהבה ומדמה בנפשו שיש לו אהבה אמיתית, ואז רואה שעדיין הוא רחוק מאלקות ואז אומר סלח לנו כי חטאנו מלשון חסרון, והחסרון הוא שהביטול אינו כדבעי, כי התפלה הוא שפיכת הנפש לבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות ולגבי הבחי' גבוה כזה נדנוד קל מונע ומעכב, כמו למשל בכל דבר שהוא מגושם יותר שם אין הדקדוק כ"כ וכל מי שהוא יותר זך שם הדקדוק יותר, וזה"ע שהק"ש הוא הכנה לתפלה כי ע"י התבוננות דאחד שאין שום מציאות זולתו ית' א"כ למה יתאווה לדבר שאינו כלל, אלא חפצו ורצונו ליכלל בא"ס ואז יבין שעדיין יש מונע ומעכב ומבקש סליחה ומחילה. ובאמת בזה ההתבוננות יכול להפך גם כללות כח המתאווה לאלקות, כי כח המתאווה הוא פרט לגבי המקור הרוחני שהוא הכללות, ותענוגי עוה"ז ה"ז פסולת לגמרי כמ"ש בדרוש דונשב בגיא, ואפי' כללות כח המתאווה הוא פרט וא"כ יותר טוב לחפוץ בכללות מבפרטי'.
אך לפ"ז צ"ל מדוע הק"ש מדאורייתא ותפלה הוא מדרבנן, אך היא הנותנת דלפי ששרש התפלה היא הגבה מאד נעלה לכן א"א להיות חובה. והוא ע"ד תפלת ערבית שהיא רשות ואיתא בזהר דרשות הוא הגבה מחובה כמ"ש בבה"ז פ' חיי שרה, ולפי שהוא הגבה מאד שהיחוד הוא בפנימית א"א להיות למטה חובה. וע"ד ג' סעודות דשבת שהוא חיוב, וסעודה ג' יוצאין בפירות, דענין ג' סעודות למדו מג' פעמים היום הנאמר בפסוק ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום, היום לא תמצאהו, והיום לא קאי על סעודה ג' ופי' היום לא שאין צריך לסעודה שלימה מפני ששרשה ממדריגת לא, דסעודה ג' הוא סעודתא דע"ק. וכן יובן בתפלה לפי ששרשה נעלה מאד א"א לחייב במצוה כי שרש המצות הוא רצה"ע ב"ה ורצון הוא אותיות צנור שנתצמצם הרצון לכל מצוה ומצוה, אבל שרש התפלה היא במקור כללות הרצון, אך רבנן תיקנו התפלה כי ערבים עלי ד"ס יותר מיינה של תורה, כי הנה בג' דברים ברא הקב"ה את עולמו בספר וסופר וסיפור, וסופר הוא הכותב את הספר שהוא הגבה מהספר, ושרש ד"ס הוא מהסופר לכן ביכולתם לתקן את התפלה.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור