(סד) יפה.
רמ"א חולק על השו"ע. ולא כתב י"א, כדרכו ברוב המקומות שאינו מבואר בהדיא בשו"ע שלא כדבריו כותב דעתו בסתם, וגם כאן יש לדחוק ולפרש דברי השו"ע במ"ש סומכין על דבריו, היינו במסל"ת לבד, ומ"ש אם היה ישראל כו' הוא כמו או אם היה כו'. ומשום הכי עשה עצמו גם כן כאילו מפרש דברי השו"ע, שכתב ובחד מינייהו כו' (ש"ך1).
והטעם דמסל"ת נאמן, אע"ג דאתחזק כאן איסורא, ובדאתחזק איסורא אינו נאמן הנכרי מסל"ת אפילו באיסור דרבנן, כמ"ש לקמן סימן קל"ז2. מכל מקום הכא כיון דאיכא נמי טעמא דהנכרי אנקיותא קפיד3, וזהו נקיות להדיח אחר מליחה4, וסמכינן אהאי טעמא בצירוף מסיח לפי תומו5.
אבל אם אינו מסיח לפי תומו לא סמכינן לומר שבודאי הדיח משום נקיות (דשמא להקל טרחו עדיפא ליה) (תורת חטאת6, ש"ך7, מנחת יעקב8).
וכתב הט"ז9 והש"ך10 דאפילו יודע מנהג ישראל שייך מסיח לפי תומו, כגון שמסיח לפי תומו לפני אחרים שלא שאלוהו כלל על הדחה זו ואומר שהדיחו יפה11.
וכל זה שהנכרי משמש בבית ישראל, אבל ישראל שנתן בשר בקדרה ושכח אם מלח או אם הדיח הבשר לאחר מליחה מותר, משום דהוי ספק דרבנן ולקולא, דדם שמלחו או שבישלו אינו אלא מדרבנן12 (ט"ז13). והא דבעינן בנכרי שיהא מסיח לפי תומו היינו משום דמסתמא אמרינן שאינו רוצה להטריח את עצמו להדיח (פרי חדש14). ואע"ג דהתם איכא נמי טעמא דנכרי אנקיותא קפיד, מכל מקום גם כאן יש עוד סברא לומר שבודאי עשה הישראל כהרגלו ומנהגו למלוח בשר ולהדיח.
והש"ך בנקודת הכסף חולק עליו וסבירא ליה דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא היכא דאתחזק איסורא15. ויש להחמיר כדבריו באיסור דם שיש לו עיקר בדאורייתא (מנחת יעקב בסולת למנחה16):
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור