(כט) בדיעבד.
שאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה משני צדדין, משום שאין הדם שבצד הא' נגרר ונמשך אחר המלח שבצד הב', וכן אין הדם שבתוך חלל העופות נמשך אחר המלח שמבחוץ, כיון שהם פתוחים למטה (שהרי נפתחו להוציא הלב והכבד ובני מעיים). ולא דמי לחתיכה עבה שאין מקום לדם להתפשט בפנים ולכן נמשך ונגרר אחר המלח שמבחוץ (איסור והיתר הארוך, מנחת יעקב).
ומכל מקום במולייתא אם מלאו העוף בבשר ועדיין לא נמלחו, לא מהני למלוח העוף שיפלוט גם דם הבשר שבפנים1 כדלקמן סי' ע"ז, משום דהבשר נחשב כחתיכה אחרת, ולא דמיא לחתיכה עבה שהוא גוף אחד.
ומטעם זה כתב הבית הילל2 דאותן העופות שנופחים העורות שלהם בכדי למלאם (וכן אם העור נפוח מחמת מכה), אינו מועיל מליחה על גבי העור להוציא דם העוף אפילו לא מלאו, ואסור אפילו בדיעבד אם נתבשל כך. אבל אם מתחלה קרעו הניפוח עד שנשאר העור מושכב אצל הבשר בסמוך ממש נוהגין היתר אפילו לכתחלה למלוח על גבי העור, דאז נחשב כחתיכה אחת (סולת למנחה3, דלא כהגהות בית הילל4):
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור