לאו"נ1 הרבני הנגיד המפורסם גבר הוקם על2 האברך מוה' אלכסנדר נ"י
הנה אף כי לא ידעתיהו3 ולא אכיר מראהו4, אך לשמע אזן5 שמעתיהו אשר רוח ה' נוססה בו6, שלא לעמוד בסוד משחקים7 המלעיגים בחפצים לעבוד את ה' באמת עבודה שבלב זו תפלה8, כי ידם9 רמה בתורה וגמ"ח, ומי יתן והי' זה להם באמת כל הימים10.
אך עתה עברו תורות חלפו חוק11, בהוסדם יחד עלי12 לגזור גזירת שמד על התפלה, להתפלל כמותם דוקא בחפזון ובלי שום תנועה והרמת קול13, כמלאכי עליון בהגיעם למדרגה העליונה אשר אין למעלה הימנה כמ"ש בעמדם תרפנה כנפיהם14, ואף גם זאת בכת העליונה הנקראים שרפים ולא בשאר כתות כמ"ש והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול15 וכו', וגם בשרפים כתיב קול המולה16 כו', וגם בתנועות משונות כמבואר בפיוטים על פי פרקי היכלות17. ולכן אין ראי' מצדיקים הראשונים שהיו גדולים ממלאכי השרת, אבל אנן יתמי דיתמי18, העולה19 בדעתם להדמות להם, אין זה כי אם רוע לב20 ושקר בימינם21.
וגם האומרים תפלה מדרבנן22 לא ראו מאורות מימיהם23, כי אף שנוסח התפלה ומנינה ג' פעמים ביום הוא מדרבנן, עיקר ענינה ומהותה הוא יסוד כל התורה24, לדעת את ה' להכיר גדלו ותפארתו בדעה שלימה ומיושבת בבינת הלב, שיתבונן בזה כל כך עד שתתעורר נפש המשכלת לאהבה25 את שם ה' ולדבקה בו26 ובתורתו ולחפוץ מאד במצותיו, אשר כל ענין זה נעשה לנו בזמן הזה על ידי אמירת27 פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע לפניה ולאחריה, בפה מלא ובקול המעורר כוונת הלב וכולי האי ואולי28. משא"כ רשב"י וחבריו הי' די להם בקריאת שמע29 לבד, ולא היו צריכים לכל ענין זה, שהי' נקנה להם בהשקפה ראשונה30 בשפלות31 הלב הנאמן בבריתו32 אתם. אבל בזמן הזה כל הקרוב אל ה'33 וטעם טעם בתפלה פעם אחת, יבין וישכיל כי בלעדה לא ירים34 איש את ידו ואת רגלו לעבוד ה' באמת, כי אם מצות אנשים מלומדה כמ"ש יען כי נגש העם בפיו35 כו', ועל כן השטן מקטרג על זה36 ביותר וד"ל.
ועל כן על כל דברי האגרת הזאת37, באתי לעורר נפש נדיבה ללבוש בגדי קנאה, לקנאות38 לה' ולתורתו להפר מחשבות ערומים39, ולא תעשינה ידיהם40 תושיה, ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם41, כמשארז"ל42 אלו נאמר ארור אשר לא יעשה43 לא הי' תקומה לשונאי ישראל, עכשיו שנאמר ארור אשר לא יקים, כל המחזיק ומקים העושים מעלה עליו הכתוב כאלו קיים כל התורה כולה. וה' יהי' בעזרו ויגמור בעדו, כי הבא לטהר44 כו'.
ומגודל בטחוני בה' קצרתי.
ואומר שלום מאדון השלום כנפש אוהב נפשו דורש שלומו45
מהודענא48 אודות התולעים שבריאה49, לא החלטתי לאסור לאחרים כי אם להחמיר לעצמי50. מפני שאיני סומך על שיקול הדעת51 להתירן מסוגיא דתמורה (דף ל"א) דפירשא בעלמא הוא. עיין שם בתוספות52 דגם למסקנא קאי הכי (ועיין בכורות דף ז' ע"ב53 וטור וש"ע יו"ד סי' פ"א54 דבפירשא בעלמא אין בו משום אבר מן החי). ועל כרחך55 צריך לומר כמ"ש רש"י56 ור"ן57 סוף פרק כל הבשר (קט"ז ע"ב), דאע"ג דפירשא בעלמא הוא אינו כפרש ממש אלא דלאו גופה הוא. והכי נמי רימה אינו כגוף האדם והבהמה58, ולא דמי לביצה, עיי"ש בתמורה. ובכורות59 (דף ו') דיוצא מן הטמא נפקא לן מאת הגמל, ואם כן60 אין לאסור (כיוצאין61) לבני נח היוצא מאבר מן החי.
אבל לפי דעת הרי"ף סוף פרק כל הבשר62, דלא סבירא ליה כרש"י שם, לא אתי שפיר תירוץ זה, ואם כן אפשר דסוגיא דחולין סבירא ליה דלאו פירשא [בעלמא] הוא אלא כגוף הבהמה. ואילו חתך בשר חי מגופה אעפ"י שמת הבשר אחר כך, כגון ריאה בחתיכות הקנה (חולין ל"[ב]63), עיי"ש דעומד באיסורו. והכי נמי תולעים שבכבד סוף פרק אלו טריפות אין איסורן משום אבר מן החי בחיות עצמן, שהרי אבר מן החי אינו נוהג אלא בבהמה [חיה] ועוף64, ותולעים שלא פירשו מותר לאכלן חיין, אי לאו משום בל תשקצו65, אלא איסורן משום שנפרשו והובדלו מגוף הבהמה במה שהן חיין לעצמן, ואין שחיטתן66 מתירתן67. משא"כ אם לא היה להן חיות לעצמן היו ניתרין בשחיטתה, כיון שלא היו נבדלים ממנה. אבל חיותן גורם להיות כאילו מנחי בדיקולא וכריאה (בדף ל"[ב]) עיי"ש.
ואף שמתים אחר כך, מאי מהני, כיון שכבר נבדלו ומנחי בדיקולא בשעת שחיטה. וגם אם היו מתים בשעת שחיטה לא מהני, אחר שכבר הובדלו פעם אחת במה שהיה חיים שעה אחת, דדמי לחותך מן הטחול ומן הכליות68 שהם גם כן מתים כבר בשעת שחיטה69. ולא ידעתי מקום לחלק לבני נח בין תולעים חיים למתים, מאחר שאבר מן החי אינו נוהג בתולעים כלל (עיין סנהדרין נ"ט ע"א70) למשרי שרצים כו', ואם יש להתירן מתים יש להתירן גם כן חיים. והכי מסתברא מסוגיא דתמורה, וממ"ש התוס'71 סוף פרק אלו טרפות עיי"ש. ומיהו ודאי לרבי אליעזר דמטמא72 רימה כאבר מן החי פשיטא דאסורין לבני נח אף במיתתן, דאנן לא קי"ל כדחוייא דמדחי התם משום דמחיים אקרי רימה73, דהא קי"ל ביצת טריפה אסורה74 ואפרוח היינו טעמא דאימת כו'. ואין לחלק בין אבר מן החי לבשר מן החי לבן נח75 כמבואר בגמרא (דף ל"[ג] ע"א)76. וכן פסק הרמב"ם בהלכות מלכים77. וכן כתב בחידושי הרשב"א78 סוף פרק העור והרוטב79.