אגרת כ

אגרת כ

[לפני תקנ"ב?]

יחידות

איתא¹ בזה"ק שאהבה ויראה נק' גדפין². הענין הוא, שזה בודאי אין סברא לומר שהאדם נברא לתכלית שיהי' לו אהבה ויראה, הגם שבאמת הוא העיקר, כי בודאי אפי' צדיק גדול אינו יכול להגיע³ למדרגת האהבה ויראה שהי' בו קודם הבריאה, כי חומרו מעכב, וגם הבאתו לזה העולם הי' ללא צורך. אבל האמת יורה דרכו שבכאן הוא עולם המעשה⁴. ועכ"ז מעשה בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא⁵ וחשוב כמת, גלל כן נמשלו אהבה ויראה לגדפין שהן נושאין את הגוף, ובלעדם אי אפשר לפרוח, ועכ"ז הגוף עיקר⁶. והראי' שאפי' בתענית דרבנן לא אמרינן שאם הוא חלוש ביותר שמותר לו לאכול בכדי שיהי' לו כח להתפלל או ללמוד בהתלהבות, מפני שכאן הוא עולם המעשה ולא ניתן לדחות לגבי אהבה ויראה.

והנה איתא בגמרא אמרו לרבן יוחנן בן זכאי⁷ רבינו ברכנו⁸ כו' כמורא בשר ודם וכו'. הענין שרבן יוחנן בן זכאי סובר דהנה יש אהבה ויראה, ויראה הוא בכדי לסור מרע, ואהבה הוא להגיע למדרגת ועשה טוב. וסובר רבן יוחנן בן זכאי שבודאי בענין האהבה צריך להעמיק, שכל מה שתגדל אליו האהבה תגדל העבודה בגודל הדקדוקים ובמסירת נפש, ולכן נקראת האהבה פולחנא דרחימותא⁹. משא"כ בענין היראה, שהוא בכדי לסור מרע, אינו צריך להעמיק מאד כי די כמורא בשר ודם, כמ"ש בש"ע¹⁰ איך שהמלך רואה אותו בכל עת ובודאי יבוש.

והנה כשבא איזה מחשבה לאדם, או שהתאוה תאוה, לא די שלא יעשה התאוה, כי זהו מגדר סור מרע לבד, רק צריך שיהפכנה ויעשנה טוב לאהוב את ה' ית'. וזהו מאן דמהפך מרירו למתקא¹¹ וחשוכא לנהורא.

והנה הדרך לקנות האהבה הוא ע"י הדעת¹², והוא להתבונן תמיד ביקר תפארת גדולתו. והנה אף שבודאי ממילא יהי' לו יראת הרוממות גם כן, אעפי"כ בשביל יראה לבד אין צריך לחזור אחריה, כי אפי' ביראה זוטרתי די¹³.

ובזה יבאר מה שלכאורה קשה על מצות ואהבת¹⁴, כי הנה האהבה מתנוצצת מעצמו, ואין צריך ציווי על זה, או שאינו מועיל הציווי. אך הענין הוא שבודאי מחוייבים אנחנו לאהוב את ה' ית' מחמת הטובות שקדמו לו, אך שאנחנו בגדר השכחה, כמ"ש ותשכח אל מחוללך¹⁵. גלל כן צוה הש"י ואהבת, שזכור תזכור תמיד טובת הבורא בכדי לאהבה אותו.

ומפני זה נכתב הציווי לאהבה את ה' במשנה תורה¹⁶, ובד' ספרים הראשונים לא נזכר כלל, כי שם דיבר עם אותם אנשים שהם בעצמם ראו את מעשי ה' כי נורא הוא, ואינו מהצורך להזהירם, אבל במשנה תורה הי' דור אחרון¹⁷ ביניהם, אשר לא ראו¹⁸ רק מפי השמועה, לכך הוצרך להזהירם.

והנה זה בודאי אין סברא לומר שהאדם יתבונן בגדולתו ית' בכדי שיגיע למדרגת האהבה, כי זהו פניה, והאהבה חוזרת אל עצמו, וכמ"ש בכל קראנו אליו¹⁹, אליו ולא למדותיו²⁰, וארז"ל ג"כ כל הרודף אחר הכבוד²¹ וכו', כי זהו הכבוד האמיתי. אבל הדרך הנכון לכל חפץ לעבוד את ה', להתבונן תמיד ביקר תפארת גדולתו של מלך מלכי המלכים בכדי שיהי' לו להש"י לנחת. ומלכותא דרקיע כמלכותא דארעא²², כי דרך המלך בהראותו את עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו, כל מה שמשבחים ומפארים את כבוד עשרו גדולתו הוא לו לנחת.

והנה איתא בזהר שקודם התפלה יוצא כרוז בכל העולמות צאינה וראינה²³ בנות ציון במלך שלמה, שכל מי שרוצה לראות יבא ויראה בכבודו ית'. והנה מדאורייתא אינו מחויב לומר רק קריאת שמע²⁴, וחכמים הוסיפו פסוקי דזמרה, וממילא כל מה שבפסוקי דזמרה מרומז במלת אחד שבקריאת שמע, כי כל פסוקי דזמרה הוא הכנה לקריאת שמע, לכן אם לא כיון במלת אחד שבקריאת שמע²⁵ צריך לחזור, כי זהו תכלית המבוקש, משא"כ בפסוקי דזמרה.

והנה ארז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו²⁶ כו'. והענין הוא כך, דהנה למעלה יש אורות, ופי' לשון זריחה כמ"ש ויקרא אלקים לאור יום²⁷, ודבר המאיר ובא נק' מאור כמ"ש והיו למאורות וכו'. ועד"ז אין לך עשב כו' שהמאור זורח עליו ובזה אומר לו גדל, כי כל עלול משתוקק לסיבתו. והנה יש גבוה על גבוה²⁸ וגבוהים עליהם, המאור חוזר להיות ניאור מהמאור שעליו למעלה, וכן לעילא לעילא עד א"ס ב"ה, וזהו נקרא השתלשלות העולמות, וכן בכל הדברים שבזה העולם דשרשם למעלה.

והנה במקום השמש בודאי יש שם אור²⁹ גם כן, אך שהוא בטל במציאות, ועד"ז אצל א"ס ב"ה. ולכן נקרא הי' הוה ויהי', כי באמת אצלו אין שום שינוי, כי לא נראים כלל העולמות כי בטלים במציאות. וז"ב³⁰ מה שאיתא בכהאריז"ל³¹ כי בעליות העולמות נשאר המקום פנוי, כי לכאורה יפלא בעיני בשר, כי הלא הש"י מקומו של עולם. ולפד"א א"ש³², כי הנה [...] עלי' זו עלי' שכליי' היא, וכיון שעלה בשכלו למעלה נתבטל בסיבתו. והבן מאד.

והנה בפסוקי דזמרה מספר ביקרא דמלכא, ובודאי מאליו יתנוצץ אור האהבה ברצוא ושוב, אף שלא ירגיש. ובהגיע לקריאת שמע, הנה ארז"ל שצריך לכוין שהש"י יחיד בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם³³, נמצא שממשיך אלקות בעולם, וממילא שאינו רואה את עצמו לכלום, כי בטל בסיבתו. ובזה מרומז כאן המסירות נפש, אפילו כל העבירות שאמרו מדינא יעבר ואל יהרג³⁴, כיון שנתבטל בסיבתו הוא מפקיר את עצמו. ולכן ארז"ל לעולם ירגיז³⁵ אדם וכו' נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע, כי האיך ימצא מקום ליצה"ר להתאות תאוה, כי הלא בטל בסיבתו ואינו חפץ לעצמו כלום, וממילא כיון שהוא בטל בסיבתו, והמחשבה חוזרת ונעה תמיד, ממילא כיון שהוא דבוק בו ית' חוזרת המחשבה לחשוב דברי אלקים בתורתו ית'. ולכן אחרי זה ואהבת, כי ממילא נמשך האהבה במסירות נפש, כיון שאינו מחשיב עצמו, ואחר כך ודברת בם וכו'. וזהו אלו ואלו דא"ח³⁶, כי הם ז"ל בדביקותם ובהתייחדם לאל עליון, שבה מחשבתם לחשוב מחשבת של אלקים חיים, והן הן דבריו ומחשבתו ית'.

וכל מה שיעשה האדם יהי' הכל רק אליו ית', כמ"ש נעשה אדם בצלמנו כדמותינו³⁷. ובשעה שמתעטף בציצית ותפילין יכוין³⁸ שהוא מדמה בזה אליו ית', כי הקב"ה מניח תפילין³⁹ וכדומה. וכשירצה לעשות דבר חוץ, כגון משא ומתן ומלאכה, ידמה בדעתו שהוא הולך בדרך, וצריך להתפלל מקודם תפלת הדרך מתוך דביקות. וזהו וכשאתה יוצא בדרך⁴⁰ המלך בקונך וצא. ובזה מדמה עצמו גם כן להבורא ית' כמ"ש ששת ימים תעשה מלאכתך כי ששת⁴¹ כו'. ובאכילה יכוין ע"פ פשוט לקבל כח⁴² לעבוד את ה' ית'. וזהו בכל דרכיך דעהו⁴³.

עד כאן מה שאני זוכר מה שאמר לי הרב, ואפשר הפכתי הסדר גם כן.

שאלה

והנה הקשיתי להרב שי' על מה שפירש לעיל בדברי רבן יוחנן בן זכאי, ממ"ש בזהר אית יראה⁴⁴ וכו' דאיהי עקרא כו', משמע שכל היראות הם כאין נגד יראת הרוממות, וצריך האדם לחזור אחריה.

והשיב לי כבוד הרב שי' במכתב ידו קדש וז"ל.

תשובה

מ"ש מעלתו ממ"[ש] הזה"ק אין ענינו לכאן, דהתם מיירי ביראת העונש⁴⁵, אבל אני אמרתי שגם ביראת הרוממות⁴⁶ יש בחי' ק[טנות] כמורא בשר ודם, בושה מרבים וכן שלימים⁴⁷ המביטים בו, ואף שמתבונן כמ"ש בזה"ק⁴⁸ דאיהו רב ושליט כו', אעפ"כ לפעמים יראה בחינת קטנות לבד.

וביאור הענין באריכות הוא על דרך זה. הנה קבלתי, וכך כ' בזהר⁴⁹, שיראת הרוממות נק' תרעא לעאלא גו מהימנותא, כמ"ש זה השער לה'⁵⁰ כו', פתחו לי שערי צדק⁵¹ כו', בזאת יבא אהרן⁵² וכו'. ומי שהגיע לתכליתה ואינו מהלך יותר נקרא עומד בשער ולא נכנס לפנים, והיא מדרגת מלאכים הנק' עומדים⁵³, ועל כן אינו נקרא עבודה בשלימות.

ועל כן איתא בזהר שאין עבודה בשלימות כי אם פולחנא דרחימותא⁵⁴, דעל ידי האהבה הולך האדם ממדרגה למדרגה, ונק' מהלך לפני ה'⁵⁵. וגם בחוש הגשמי נראה כן, שכשתפול אימתה ופחד על האדם עומד במקומו ולא יוכל להלך כלל, ועל כן גם בעבודת ה' כשהאדם מהלך ממדרגה למדרגה לפני ה' באהבתו הנאמנה, דהיינו מאהבה זוטא לאהבה רבה, אזי כשמתגלית אהבה רבה במוחו ולבו, מסתתרת יראת הרוממות הגדולה שהיתה בהתגלות תחלה במוחו ולבו.

שכן הוא דרך ה' ועבודתו האמיתית, שאי אפשר ליכנס להיכל המלך כי אם דרך שער המלך שהיא יראת הרוממות בבחי' גדלות כפי השגתו ודעתו את ה', ויראה זו היא ממלאת את כל מוחו ולבו כפי כחו בהתגלות במוחו ולבו. ואחר כך כשנכנס להיכל ה' באהבה רבה, אזי האהבה ממלאה מוחו ולבו בבחי' גדלות בהתגלות במוחו ולבו, והיראה בבחי' גדלות מסתתרת, ולא נגלה ממנה רק בחי' קטנות בהתגלות, אבל באתכסיא היא בשלימותה במוחו ולבו בבחי' גדלות כמקדם, ואדרבא ביתר שאת ויתר עז⁵⁶, כנודע שכל דבר שבקדושה כלול זה מזה, ואין בהם קיצוץ ופירוד ח"ו, רק שזה בהעלם וזה בגילוי. וע"ז נאמר אברהם אוהבי⁵⁷ ופחד יצחק⁵⁸ וד"ל. ועד"ז הוא תמיד בבחי' רצוא ושוב כל שעת העבודה.

והנה כל זה בשעת עבודה שבלב זו⁵⁹ תפלה⁶⁰, בדורותינו אלה דלאו כל מוחא סביל דא⁶¹ להיות באהבה ויראה בבחי' גדלות כל היום כולו, שעל זה ארז"ל הלואי יתפלל אדם כל היום כולו⁶², כי אם מתי מספר מהצדיקים הגדולים הידועים לי. וכך שמעתי בפירוש, כי זו מדת כל אדם⁶³, להיות באהבה ויראה בבחי' קטנות כל היום כולו, וזוהי הכנה רבה להגיע לבחי' גדלות בשעת התפלה.

אך בזאת נאות לו⁶⁴, לכל חפץ לעבוד את ה' באמת, אין אמת אלא תורה⁶⁵, ובתורתו יהגה יומם ולילה⁶⁶, אזי צריך להשאיר לו רשימו מבחי' גדלות שבשעת התפלה בכל היום כולו, דהיינו שכל היום בתחלת עסקו בתורה⁶⁷, וגם באמצע לימודו כמעט בכל שעה, וכל המרבה הרי זה משובח⁶⁸, צריך לחזור ולהביא בלבו אהבה רבה בבחי' גדלות, שהי' לו בשעת התפלה, כשיחזור ויתבונן בדברים המעוררים אותה, שהתבונן בהם בשעת התפלה.

ואף שבודאי לא יכול להשיגה כל כך כמו שהשיגה בשעת התפלה שהיא עת רצון, אעפי"כ מועלת חזרה זו, שיחזור ויביא בלבו ציור האהבה מבחי' גדלות, הנק' רשימו⁶⁹, כדי שעי"ז יכול למסור נפשו בפועל על התורה ועל המצות, דהיינו לכוף יצרו המונעו מקיום התורה על ידי מסירת נפשו לה', לדבקה בו בציור אהבה רבה שמביא בלבו כשחוזר ומתבונן בדברים המעוררים אותה, שהתבונן בהם בשעת התפלה, ועוררו לו אז בשעת התפלה אהבה רבה בבחי' גדלות לפי השגתו ויכלתו, וחזרה זו נק' רשימו מבחי' גדלות, והיא מוכרחת במאד מאד באהבה דוקא [ב]כל עת ובכל שעה.

אבל ביראה אינה מוכרחת כל כך בכל עת ובכל שעה, אף שבודאי המרבה הרי זה משובח, מכל מקום מאחר שחזרה זו אינה יראה האמיתית בבחי' גדלות, דלאו כל מוחא סביל דא להיות בבחי' גדלות כל היום כולו, כי אם בבחי' קטנות, דהיינו כמורא בשר ודם. אף שההתבוננות היא בבחי' גדלות, אעפי"כ היראה אינה אלא בבחי' קטנות, שזה יכול כל אדם להשיג כל היום, ועל זה נאמר השמר לך פן תשכח⁷⁰ כו'.

על כן מי שאינו יכול להשיג בבחי' גדלות כל היום באמת, אין חובה ואין הכרח כל כך שבכל עת ובכל שעה יביא בלבו ציור יראת הרוממות בבחי' גדלות, שמחמת שיראה זו אינה אמיתית אצלו עכשיו, אלא ציור בעלמא מהיראה שהיתה לו בשעת התפלה, שהיא שעת עבודה שבלב בדור הזה. משא"כ באהבה, שהציור מאהבה רבה מבחי' גדלות שמצייר האדם במוחו ולבו, עם דברים המעוררים ומולידים אותה, שחוזר ומתבונן בהם, מוכרחים במאד מאד בכל עת ובכל שעה ממש, כדי למסור נפשו לה' על קיום התורה והמצות בקום ועשה, שאי אפשר כלל למסור נפשו בפועל ממש על ידי אהבה בבחי' קטנות, ככתוב במקצת ספרי מוסר⁷¹, על ידי זכרון חסדי ה' ונפלאותיו עם כל אדם⁷², שזה וכיוצא בזה אינו מועיל למסור נפשו בפועל ממש. אבל היראה, אף בבחי' קטנות מועלת להיות סור מרע.

ובבחי' גדלות בשעת עבודה שבלב, אי אפשר כלל בלעדה בשום אופן בעולם, כדכתיב זה השער לה' וכו'. אבל הרשימו מבחי' גדלות שלא בשעת עבודה, מאחר שאינו אלא ציור בעלמא ולא אמיתי אצל סתם בני אדם, אם כן מי שאין לו שעת הכושר להביא בלבו ומוחו שתי הרשימות כאחת, דהיינו הרשימו מבחי' גדלות אהבה ויראה, מי נדחה מפני מי, בודאי של אהבה קודמת ומוכרחת במאד מאד שבלעדה אי אפשר לקיים תורה ומצות אפילו שעה אחת, משא"כ בשל יראה.

ועל זה הבאתי דרך אסמכתא ממאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו. אבל לא עלה על דעתי ח"ו לירד לסוף דעת והשגת גדולים חקרי לב⁷³, כי בודאי הם וכיוצא בהם מהתנאים ואמוראים זכו לבחי' מוחין דגדלות כל היום כולו, כאשר שמעתי בפירוש שראשי הישיבות שבימי התנאים והאמוראים היו ממשיכים יראה על כל הישיבה כולה, וכ"מ בהדיא בגמרא.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org