סי' רמ"ה בקו"א סק"ד
עיין בהגהות אשר"י שכתב דלא מהני מה שהתנו שיהא התנור קנוי (משמע קנין גמור בגוף התנור) לנכרי בשבת אא"כ מקנה לו חלק בתנור שיהא שלו לעולם בשבת, עכ"ל. ומ"ש לעולם אינו מלשון עולמית עד עולמי עד, דהא קיי"ל מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה לכל מילי וכו', אלא ודאי דמ"ש לעולם ר"ל בין שיסיק לישראל בחול בין שלא יסיק יהיה קנוי לו בשבת.
א. לכאורה יש להקשות למה הוצרך רבנו להביא ראיה ממתנה על מנת להחזיר, והא גדולה מזו מצינו שיכול למכור ולתת מתנה לזמן, והיא מכירה ומתנה גמורה כפסק המחבר בשו"ע חו"מ סי' רי"ב ס"ד, וגם הרמ"א שם אינו חולק ע"ז.
אמנם בענין זה דמכירה ומתנה לזמן מצאנו ראינו לכאורה שיטות שונות, ובכמה דוכתי נראה בהשקפה ראשונה כאלו דברי השו"ע סתרי אהדדי, וכמו שיבואר לפנינו בעז"ה.
ב. איתא בב"ק ס"ח ע"א: וטבחו או מכרו, מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת וכו', כדאמר ר"נ פרט לשהקנה לל' יום. ופרש"י ד"ה פרט וז"ל: למעוטי היכא שלא מכר גנב ללוקח אלא לעשות בה מלאכה ל' יום דהוא כשכירות בעלמא, עכ"ל. ולכאורה דברי רש"י אלו טעונים ביאור, דמאן לימא לן דמיירי במכרה למלאכתה, ולמה לא נפרש הענין כפשוטו שמכרה לכל ענינה על משך שלשים יום. וביותר יקשה, דהרי מקרא יליף לה בברייתא, וטבחו או מכרו מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת, ובמוכרה כולה לל' יום ה"ז ג"כ מכירה החוזרת, וא"כ גם בנידון זה ממועט הוא מקרא דוטבחו או מכרו, ולמה ליה לרש"י לדחוק ולפרש דברי ר"נ כשמכר לעשות בה מלאכה לל' יום. ובע"כ צ"ל שאין כוונת רש"י שהמוכר פירש שמוכרה רק לעשות בה מלאכה, אלא שמכרה סתם לל' יום, ושיטת רש"י היא שמכירה (או מתנה) לזמן מסויים אינה מכירה גמורה שיעבור החפץ לכל עניניו לרשות הקונה, אלא הוא כמו שכירות.
איברא דכן מוכח מלשון הש"ס ב"מ נ"ו ע"ב יש אונאה לשכירות וכו' ממכר סתמא כתיב והאי נמי ביומיה מכירה היא, הרי לפנינו דמכירה סתם כוללת בתוכה גם שכירות לפי שהוא מכירה לזמן, וא"כ לולא הקישא דוטבחו או מכרו הו"א דמכירה מכוונת גם לשכירות לפי ששכירות ביומיה מכירה היא, ולהכי אשמועינן הקישא דוטבחו או מכרו למעט מכירה זמנית דהיינו שכירות.
ואף שהתוס' שם ד"ה והאי (וכן בע"ז ט"ו ע"א ד"ה והשתא) כתבו דדוקא לענין אונאה אמרינן הכי דכתיב ממכר מיותר, הנה בצ"צ חו"מ סי' מ"ה כתב דגם לשיטת התוס' שכירות ממכר ליומיה הוא, אלא שאין זה מכירת הגוף לזמן, כ"א שקנוי הוא לו לענין תשמיש עיי"ש, וע"ד המבואר ברמב"ם הל' שאלה פ"א ה"ה דהשוכר קנה הגוף לפירותיו עד זמן קצוב, וכ"כ הצ"צ בעצמו בחי' לב"מ פ"ג מ"ב דשכירות נק' קנין פירות, והיינו קנין להשתמשות החפץ. וכן מוכח בב"ב נ' ע"א המוכר את עבדו שישמשנו ל' יום וכו' קסבר קנין פירות וכו', ובתוס' שם (ד"ה המוכר) משכיר אותו לעשות מלאכה (וכוונת התוס' בקושייתם שם לשינוי הלשון, דלא נקט לישנא דהמוכר עבדו לפירות, אבל ודאי שזהו קנין פירות כמפורש בגמרא וק"ל).
היוצא לנו מכל זה דלשיטת רש"י המוכר חפץ לזמן קצוב ה"ז כמוכר הגוף לפירותיו לזמן קצוב, ואין להלוקח בו אלא קנין פירות.
ג. והנה כתב הרמב"ם בפכ"ג מהל' מכירה ה"ו וז"ל: ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם, עכ"ל. ובהשגות הראב"ד שם שהוא כמוכר בזמן היובל. ובמל"מ הל' שמיטה ויובל פי"א ה"א הקשה ע"ז מהא דאיתא בירושלמי ס"פ השולח קנה השדה ביובל ר"א אמר קנה קרקע וכו' יחפור בה בורות שיחין ומערות וכו', א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינו, הרי מוכח דהמוכר שדהו בזמן היובל אינו משנה צורת הקרקע, וה"ז סותר למ"ש הרמב"ם שיכול לשנות צורת הקרקע בהוספת הראב"ד כמוכר בזמן היובל (ובקצוה"ח סי' רנ"ז סק"ג כ' ג"כ דבשדה יובל רשאי לחפור בורות שיחין ומערות לדעת הרמב"ם, ובמנ"ח מצוה של"ט כ' דאשתמיטתיה דברי המל"מ בשם הירושלמי). עכ"פ נתבאר דלדעת הרמב"ם המוכר לזמן קצוב הרי החפץ של הקונה לא רק לענין פירות, כ"א שיכול לעשות בו כרצונו, לפי שהחפץ שלו לגמרי על משך זמן זה (אלא דקשה ע"ז מהירושלמי הנ"ל). וכ"פ המחבר והרמ"א כנ"ל.
ד. אמנם בקצוה"ח סי' רמ"א סק"ד ובאב"מ סי' כ"ח סקנ"ג הביא דעת הרא"ש (וריטב"א) גבי אתרוג במתנה ע"מ להחזיר וז"ל: ואחר שיצא בו צריך לחזור וליתנו לו במתנה בשעת חזרה, אבל אם אמר לו יהא במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהא שלי כבתחלה לא יצא בו דהוי כמו שאול, עכ"ל. הרי דעתו דמתנה לזמן הוא כמו שאלה שאין גוף החפץ נקנה להמקבל, וכמשנת"ל לדעת רש"י. ובשו"ע או"ח סי' תרנ"ח ס"ג פסק כהרא"ש דאינו יוצא באתרוג שניתן לו לזמן, ולכאורה סותר דעת עצמו בחו"מ סי' רי"ב הנ"ל שפסק כהרמב"ם שבמכר לזמן ה"ה בונה והורס וכו', הרי שאינו כשאול כ"א שגוף החפץ נקנה לו לזמן קצוב, וכאן פסק שמתנה לזמן הוא כשאול.
והנה בצ"צ אהע"ז סי' צ"ח ס"ז מביא דעת ר' ישעיה ועוד שמתנה ע"מ להחזיר הוא ג"כ כשאול, ומבאר שלדעתו במתנה עמ"ל הרי החפץ נקנה לו לפירותיו (וכמשנת"ל לדעת רש"י במתנה לזמן, ולפ"ד ר"י פשוט שמתנה לזמן דינו ג"כ הכי). ומוכיח שם שגם רש"י בקידושין ו' ע"ב ס"ל כן, מדס"ל שבמתנה עמ"ל אין האשה מתקדשת מעיקר הדין ולא מגזירה לחוד. וה"ז עולה בקנה א' עם משנת"ל לדעת רש"י שמתנה לזמן דינו כשאול (ומכר לזמן כשכירות). נמצאת אומר שר' ישעיה ודעימי' ס"ל ג"כ כדעת הרא"ש בזה שקנין לזמן הוא קנין פירות בלבד.
אמנם הקצוה"ח שם ס"ל דמתנה עמ"ל הוי מתנה לזמן, היינו שהיא מתנה גמורה וחלוטה עד כלות הזמן, ובכל משך זמן זה גם גוף החפץ שלו, ובכלות הזמן ה"ה חוזר ממילא לרשות הנותן בלי הקנאה, וזה מתאים לכאורה עם דעת הרמב"ם שנת"ל דקנין לזמן הוא קנין הגוף. אך מה שרצה להוכיח מדברי ר"א כ"ץ בתשובת הרא"ש דס"ל דמתנה עמ"ל הוא מתנה לזמן וגוף החפץ נקנה לו לשעה, כבר הקשו האחרונים שמדברי ר"א בסוף דבריו מבואר להדיא בהיפך, והוא מ"ש אשה שנתנה לאיש מתנה עמ"ל וחזר וקדשה בו ה"ז מקודשת ומוחזר, ואם נאמר דמתנה עמ"ל הוי מתנה לשעה ובכלות הזמן החפץ מוחזר לבעליו מאליו, איך תהיה מקודשת בחפץ שלה, והרי כשבא להחזירה עובר החפץ מאליו לרשות האשה. ומ"ש ר"א קניית הגוף לשעה, בע"כ צ"ל שכוונתו שכיון שהמקבל מוכרח להחזיר החפץ, דבא"ל תבטל המתנה למפרע, הרי במציאות מתנה זו היא לשעה, אבל לא שיהיה איזה הגבלה ושיור בחלות הקנין.
ומרווחנא בזה לבאר דברי הצ"צ שם, שכתב שלדברי הרא"ש הנ"ל שמתנה עמ"ל אינו כשאול הוי קנין לשעה, ולכאורה הרי כתב הרא"ש שהקנאה גמורה בעינן כשמחזיר החפץ להנותן, הרי שרשות הקונה לא פקע בכלות הזמן. ועוד, דהרי מבואר להדיא בדברי הרא"ש שמתנה לזמן לא מהני באתרוג וכמובא לעיל, וע"פ משנת"ל פשוט שכוונתו שכיון שמוכרח להחזיר החפץ הרי במציאות א"א שתהיה מתנה זו עולמית דאם כן תתבטל למפרע, והרי מתנה זו בפועל מתנה לשעה, אבל בכח ובחלות הקנין ה"ה קנין עולמית, וכמשנת"ל לדעת ר"א כהן.
ובשיטה זו של הרא"ש וסיעתו דקנין לזמן אינו קנין בגוף החפץ אזלי התוס' ב"מ צ"ו ע"ב ד"ה בעל, שכתבו דלוקת בהמה לל' יום הוי שומר חנם עליה, ופשוט דאילו היינו אומרים שקנין לזמן קנין הגוף הוא ודאי שהיה פטור גם מפשיעה, וכמשנת"ל לדעת הרמב"ם בקונה קרקע לזמן קצוב דבונה והורס וכו', אלא ודאי שיטת התוס' שאינו קנין הגוף, ובטור ושו"ע סי' שמ"ו סי"ח נפסק כדעת התוס'.
ובקצוה"ח שם סק"ה תמה על פסקי השו"ע דסתרי אהדדי, דבסי רי"ב הנ"ל העתיק ל' הרמב"ם דבקונה קרקע לזמן קצוב ה"ה בונה והורס וכו', וכיון דקונה לזמן רשאי לקלקל, השתא אזוקי מזיק ליה ופטור כ"ש בפשיעה, ואיך זה פסק דלוקח בהמה לל' יום שו"ח עליה וחייב בפשיעה, והניח בצ"ע.
ה. השיטה השלישית בזה היא שיטת הר"ן בשם הרא"ה בגיטין פ"ד ע"א, הובא באב"מ סי' כ"ח סקנ"ג, וז"ל: מהא שמעי' שהנותן קרקע לחבירו גוף ופירות יום א' שזכה המקבל בקרקע לעולם, דהא אסיקנא כיון דפסקא פסקא, עכ"ל. הרי שדעתו שקנין לזמן לא יצוייר כלל, דאילו קנה לזמן מסויים לא נפקע כוחו גם כשיגיע הזמן, וכיון דפסקא פסקא וקנה קנין עולמית. ומ"ש האב"מ דהאי סברא משמיה דהרא"ה הוא דכתבו אבל הר"ן לא סבר לה, וכן מה שהקשה מנדרים כ"ט ע"א על שיטת הרא"ה, יבואר לקמן ראין הכרח כלל לומר דהר"ן לא ס"ל כהרא"ה, וגם דלק"מ הקושיא שהקשה על הרא"ה.
ו. המורם מכל הנ"ל שלכאורה נמצאנו למדים ג' שיטות בגדר קנין לזמן: (א) שיטת הרמב"ם וטוש"ע בסי' רי"ב שהקנין חל על הגוף על זמן קצוב ובכלות הזמן ה"ה מוחזר מאליו לרשות בעליו. (ב) שיטת הרא"ש וסיעתו וטוש"ע באו"ח סי' תרנ"ח וחו"מ סי' שמ"ו שהקנין הוא קנין פירות בלבד כשאלה וכשכירות. (ג) שיטת הרא"ה שהקנין הוא קנין הגוף ונקנה ממילא להקונה לחלוטין.
אלא דלפהנ"ל פסקי השו"ע סתרי אהדדי, וכמו שהקשה הקצוה"ח בכמה דוכתי כנ"ל.
ז. וליישב כ"ז נראה דבאמת כל השיטות עולים בקנה א' ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
ולביאור הדבר נקדים הא דתנן בב"ב מ"ב ע"א ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו, ומקשי עלה בגמ' שם נ' ע"ב והא"ר א"א צריכה למחות וכו', ומסיק אמר רבא לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות.
והנה הרמב"ם בפי"ג מהל' טוען ונטען ה"ח כתב בדין זה דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו ואפילו וכו' בנה והרס ועשה כל מה שעשה. וכתב ע"ז הה"מ דמ"ש והרס ועשה כל מה שעשה הוא דלא כאוקימתא דרבא דאמר א"א צריכה למחות כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות. ובלח"מ הקשה דאיך אפ"ל שהרמב"ם לא ס"ל כאוקימתא דרבא, והלא הסוגיא דף מ"ט ע"א דכוותה פסק הרמב"ם בודאי אתיא כרבא, דאל"כ מאי מקשה בגמ' פשיטא, הא טובא אתא לאשמועינן דאפילו חפר וכו' אין לו חזקה, וא"כ פסקי הרמב"ם סתרי אהדדי, ונדחק ליישב.
אמנם הב"ח בסי' קמ"ט סקי"א כתב וז"ל: וצ"ל דבנה והרס אינו דומה לחפר בורות וכו', ולא אמר הרמב"ם אלא בבנה והרס דהו"ל תיקון מצד וקלקול מצד הכא ודאי אין לו חזקה וכו', ודלא כמו שפי' הה"מ דבנה והרס היינו חפר בורות, עכ"ל. והוסיף שכ"מ ממ"ש הרמ"א בסי' קמ"ט ס"ט (על מה שכתב המחבר כל' הרמב"ם אכל ובנה והרס) ודוקא שלא הזיק בגופה של קרקע אבל חפר בקרקע וכו' הוי חזקה, ובסמ"ע סקי"א הקשה דלכאו' הגה"ה זו פליגא על מ"ש המחבר וא"כ הו"ל להרמ"א למימר בל' י"א כדרכו, והניח בצ"ע, ומזה הוכיח הב"ח דגם הרמ"א ס"ל לחלק בין בנה והרס לחפר בורות, וכ"מ שנוטה דעת הש"ך סק"ח.
ובקצוה"ח סק"ב הקשה דהא הרמ"א כ' באהע"ז סי' צ' ס"ט שאשה שמכרה בנכסי מלוג שלה לאחר שניסת דלוקח יכול למחות בבעלה שלא יבנה ולא יהרוס, והסמ"ע סי' רי"ב סקי"ג כ' דדוקא מכרה יכול הלוקח למחות אבל האשה בעצמה אינה יכולה למחות וה"ט שבעלה קנאה כל ימי חייה (וכגדר קנין לזמן שנת"ל), וכיון דבעל יכול לבנות ולהרוס א"כ מאי זו חזקה שחפר וכו' הא היכא דאין מחאה אין חזקה, ולפ"ד הסמ"ע מיירי רמ"א אפי' בדלא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך, וא"כ הרי בעלה קנה הקרקע לזמן ומה שייך חזקה, והניח בקושיא.
והנה מ"ש הב"ח לחלק בין חפר לבנה והרס, דבבנה והרס הואיל ויש בזה צד תיקון אין האשה צריכה למחות, הרי כוונתו דאף שאין לאיש רשות לבנות וכו' עכ"ז אינה צריכה למחות כיון שאינו קלקול גמור אלא קלקול מצד ותיקון מצד כנ"ל. ובאמת שכן מפורש בריטב"א ב"ב שם דדוקא בקלקול גמור כגון חפירת בורות יש לו חזקה. ועד"ז לדעת הרמ"א שית' לקמן נאמר דהיכא דלא כתב דו"ד אין לי בנכסיך הנה בבונה והורס לא זו בלבד שאינה צריכה למחות אלא שגם אינה יכולה למחות, אבל בחופר וכו' יכולה למחות.
ח. וביאור הדבר, דבאמת כל קנין לזמן הוא רק קנין פירות, והיינו קנין להשתמשות הדבר (וכמשנת"ל לדעת הרא"ש). אלא דבזה יש הפרש גדול בין קרקע למטלטלין, דבמטלטלין הנה ההשתמשות הרגילה אינה ע"י איזה שינוי בגוף הדבר, כ"א שמשתמש בהדבר כמו שהוא לצרכו, משא"כ בקרקע הנה עיקר ההשתמשות בא ע"י שינוי בצורת הקרקע, ואפי' צמיחת פירות הוא ג"כ ע"י חרישה וכו' שמשנה צורת הקרקע. אלא שיש אופן נוסף בהשתמשות הקרקע והוא ע"י הבנין וההריסה, דעם היות שבהריסת בנין הרי ביחס להבנין זהו היזק גמור, הנה ביחס להקרקע זהו א' מאופני ההשתמשות בו. אמנם חפירת בורות הנה גם ביחס להקרקע הוי היזק, ולפ"ז בקנה קנין פירות והשתמשות יכול הוא לבנות ולהרוס אבל לא לחפור בורות.
וי"ל שזהו מה שבסי' רי"ב משמע מהרמ"א (כדיוקו של הסמ"ע) דהאשה אינה יכולה למחות כשהבעל בונה והורס לפי שיש להבעל קנין לשעה, והיינו שיכול להשתמש בכל אופני ההשתמשות, ומ"מ אין זה סותר למ"ש רמ"א בסי' קמ"ט ס"ט שצריכה למחות כשחופר ומקלקל, לפי שיש הפרש גדול בין בונה והורס למקלקל כנ"ל, ולק"מ קושית הקצוה"ח על הרמ"א (לפ"ד הסמ"ע).
ולפמשנת"ל לדעת הרא"ש ודעימיה שקנין לזמן הוא כשאלה וכשכירות, הרי קנוי הוא לו קנין פירות ולענין ההשתמשות, וא"כ בקנה קרקע לזמן יכול הוא להרוס ולבנות, ובלבד שלא יזיק גוף הקרקע ע"י חפירה וכדומה, וכמשנת"ל לענין קנין בעל בנכסי אשתו. אלא דבשאלה ושכירות ממש הרי אנו אומדין דעתו של המשאיל והשוכר שבודאי לא היתה כוונתו שהלה יהרוס בניניו גם בהשאיל והשכיר הקרקע, כ"א שרצה שישתמש בהקרקע ובבניניו, אבל בנותן לו בל' מתנה ומכר, הרי אילו לא היה שיור בחלות הקנין היינו אומרים שיוכל גם להזיק הקרקע והיינו אומרים שכן היה דעתו וכו', ולכן גם בשאנו מגבילים חלות הקנין שלא יוכל לחפור, עכ"פ ודאי שיוכל להשתמש בהקרקע בכל אופני ההשתמשות, גם בבנין והריסה.
ועפ"ז אפ"ל דמ"ש הרמב"ם בפכ"ג מהל' מכירה ה"ו שהקונה לזמן קצוב ה"ה בונה והורס וכו', היינו בנין והריסה דוקא, אבל אינו יכול לחפור ולהזיק גוף הקרקע. וזהו מ"ש שם ה"ה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו, היינו שיכול להשתמש בכל אופני ההשתמשות כנ"ל. וכ"כ במרכבת המשנה לחלק בין בנין והריסה לחפירה, ועפ"ז מיישב קושיית המל"מ (הנ"ל בפי"א מהל' שמיטה ויובל) דא"כ במוכר שדה בזמן שהיובל נוהג כיון שיכול לבנות ולהרוס יוכל לחפור בורות וכו', ובירושלמי ס"פ השולח מבואר בהדיא להיפך, ולפהנ"ל לק"מ דעם היות שיכול לבנות ולהרוס אינו יכול לחפור.
היוצא מזה די"ל דדעת הרמב"ם הוא כדעת הרא"ש בקנין לזמן, דלענין חלות הקנין ה"ז דומה ממש לשאלה ולשכירות שיכול להשתמש בו כחפצו, אבל אינו יכול להזיק ולקלקל כי קנין פירות לחוד יש לו. ולפ"ז פסקי השו"ע לא סתרי אהדדי כלל, דבסי' רי"ב ס"ה העתיק לשון הרמב"ם ובאו"ח סי' תרנ"ח ס"ג פסק כדעת הרא"ש דמתנה לזמן לא מהני בד' מינים דבעינן לכם לפי שהוא כשאול, שהרי גם שיטת הרמב"ם כן היא דבחלות הקנין הרי קנין לזמן הוא כמו שאלה ממש.
ובזה תתיישב גם קושיית הקצוה"ח הנ"ל בסו"ס שמ"ו, דבמוכר בהמה לל' יום פסק בשו"ע דהוי שו"ח וחייב בפשיעה, ומ"מ פסק בסי' רי"ב כדעת הרמב"ם דבונה והורס, והקשה דהשתא אזוקי אזיק לה פשיעה מיבעיא. ולפהנ"ל לק"מ, דגם לדעת הרמב"ם אינו יכול להזיק הקרקע, ורק שיכול להשתמש ע"י בנין והריסה כנ"ל, וא"כ יכול להיות שיתחייב בפשיעה.
וזהו שדייק כאן רבנו להוכיח ממתנה ע"מ להחזיר דוקא, שאז קנוי לו קנין הגוף עד שיחזיר, ואז אין זו הגבלה בחלות הקנין (אלא דמ"מ אינו נק' קנין עולמית וכמשנת"ל לדעת הצ"צ), משא"כ בקנין לזמן אינו קנוי לו קנין הגוף, ולענין שכר שבת בעינן שיהא הגוף קנוי לו כמבואר בקו"א.
ט. אמנם כ"ז הוא כשמכר ונתן סתם לזמן דאז הוי קנין פירות כנ"ל, אבל אם בהדיא אמר שהוא נותן לו גוף ופירות לזמן, הרי כיון שיצא מרשותו של הנותן לכל עניניו ואין בהקנין שום שיור, ממילא פקע כחו של הנותן לגמרי גם אחרי כלות הזמן. וזהו מ"ש הר"ן בשם הרא"ה שהנותן קרקע לחבירו גוף ופירות יום א' זכה המקבל בקרקע לעולם דכיון דפסקא פסקא, ודייק לכתוב "גוף ופירות" (ולא בסתם שנתן לו ליום א'), היינו שפירש בהדיא שנותן לו הגוף ופירות, דאז כיון שיצא מרשותו לשעה נפקע כחו של הנותן לעולם, ובזה אפשר שכו"ע מודו (גם הרא"ש והרמב"ם) דכשפירש שנותן לו גם הגוף לזמן ה"ז קנין עולמית.
נמצאת אומר שהרמב"ם ורא"ש ור"ן כולהו ס"ל דקנין לזמן הוא קנין פירות לחוד, ושכ"ד המחבר ורמ"א בשו"ע. ובזה יבוארו דברי רש"י שהבאנו בתחלת דברינו דכשהקנה לו לשלשים יום ה"ז כשכירות בעלמא, שמזה מוכח שגם דעת רש"י כהרמב"ם ורא"ש ור"ן שקנין לזמן הוא קנין להשתמשות ולפירות בלבד וכמו שכירות, וכנ"ל באורך.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור