שם בקו"א סק"ה
זה פשוט דבני ביתו אינם צריכים נר לכל אחד ואחד, דאפילו בנר חנוכה אמרו איש וביתו, והמהדרין שם היינו משום פרסומי ניסא, ובנר שבת לא אשכחן הידור זה בגמרא, א"כ אין לברך עליו כיון שאינו חיוב בדבר מחמת עצמו.
א. למדנו מדברי רבנו ג' דברים: (א) הא דהמהדרין מדליקין נר לכאו"א היינו שכאו"א מבני הבית מחוייב להדליק לעצמו (דומיא דנר שבת דבהכי מיירי), ולא שבעה"ב מדליק נר כנגד כאו"א (ראה הדעות בזה באנציקלופדיה תלמודית ערך חנוכה, חט"ז ע' רנ"ה ואילך). ולכאורה ה"ה בנר שבת שאם כל אשה מדלקת בפ"ע הוי הידור טפי. (ב) בנר חנוכה מברכין גם על ההידור לחוד, שנחלקו בזה הפוסקים (ראה הדעות בזה באנציקלופדיה תלמודית שם ע' רע"ב, ועיי"ש כמה פרטים בדבר). (ג) הא דמברכינן בנר חנוכה גם על ההידור לחוד הוא כיון דאשכחן הידור זה בגמרא, משא"כ שאר הידור שלא נזכר בגמרא אין מברכין עליו.
ובטעמא דמילתא דמשום דאשכחן הידור זה בגמרא מברכין עליו, יש לבאר בב' אופנים:
אופן הא', דכיון דאשכחן הידור זה בגמרא מסתברא מילתא שהוא מעיקר התקנה, ויחד נתקנו מצות הדלקת נר חנוכה וההידור בה, וכשתקנו לברך על ההדלקה תקנו שאף המהדרין יברכו על הידורם (ועיין אנציקלופדיה תלמודית שם, ושם לא הובאה סברא זו), משא"כ על שאר הידורים אין מברכין כיון שאין חיוב בדבר (וז"ש רבנו "שאינו חיוב בדבר מחמת עצמו", היינו דמה שהוא מדליק בחדר זה ולא בעה"ב אין זה חיוב אלא הידור בלבד, ואף שעצם ההדלקה היא חיוב, הרי חיוב זה מוטל על בעה"ב ולא עליו, ובעה"ב כבר נפטר בברכתו שבירך במקום אחר כמבואר בפנים). ועיין ג"כ במכתבים לחנוכה שבהוספות ללקו"ש ח"ה (עמ' 451 ועמ' 453) שההידור אינו חיוב גמור.
ואופן הב', דבשאר הידורים אין מברכין משום שהידור מצוה אינו דין בעצם המצוה, אלא הוא דין על הגברא משום זה א-לי ואנוהו התנאה לפניו במצוות, ואין בזה כדי לחייבו בברכת המצוה. משא"כ במצות נר חנוכה דאשכחן הידור זה בגמרא, היינו שהידור זה הוא מעיקר התקנה דהדלקת נר חנוכה כנ"ל, וא"כ הוא דין בעצם החפצא דמצות נר חנוכה, ולכן יכול לברך עליו להדליק נר חנוכה. וראה לקו"ש ח"כ ע' 209 שתולה להדיא המחלוקת אם מברכין על ההידור בנר חנוכה בחקירה זו, אם ההידור הוא חובה על הגברא בלבד או שגם נרות ההידור נעשים חפצא דמצות הדלקת נר חנוכה.
ב. ונראה שחקירה זו, אם הידור מצוה הוא דין בהגברא שצריך להתנאות במצוות או דין בהחפצא של המצוה שצריך להיות מהודר, היא יסוד מחלוקת רש"י והתוס' בב"ק דף ט' ע"ב גבי בהידור מצוה עד שליש במצוה, שנחלקו שם בג' דברים: (א) בפרש"י הזכיר טלית נאה אף שהטלית עצמה אינה מצוה (וראה שו"ת דבר אברהם ח"ב סי' כ"ה אות ז' שהקשה כן על פרש"י, ועיין ג"כ שד"ח כללים מערכת ז' אות י"ב), ובתוס' נקטו אתרוג, ואף את"ל דאתרוג לאו דוקא, מ"מ הא עכ"פ משמע דלדידהו אין הידור אלא במצוה עצמה ולא במכשירי מצוה כמו טלית. (ב) רש"י פירש עד שליש בדמים, והתוס' פירשו עד שליש בגודל האתרוג עצמו. (ג) במאי דמסיק התם עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה, פרש"י שהיתר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו, והתוס' כתבו שאוכל פירות בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב.
ונראה דג' מחלוקות אלו הא בהא תליא, והכל תליא בחקירה הנ"ל. והיינו, דרש"י ס"ל דהידור מצוה הוא דין בהגברא שצריך להתנאות לפני הקב"ה בקיום המצוות, ולכן שייך דין זה גם במכשירי מצוה ולא רק בהחפצא דמצוה גופיה, וגם השיעור דשליש הוא במעות שצריך הגברא להוציא ולא בהחפצא (דבהחפצא לא שייך שיעור במעות, שהרי אין הכל מוצאין לקנות באותן הדמים, ומה שזה הוסיף שליש אפשר שחבירו לא ימצא לקנות בפחות ויצטרך להוסיף עליו עוד שליש), וגם שפיר פורעין לו שכרו בעוה"ז על היתר על שליש אע"ג דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דכיון שאין עליו שום חיוב בזה הרי הממון שמוציא אינו שייך להמצוה כלל. משא"כ התוס' ס"ל שהידור מצוה הוא דין בהחפצא, היינו שחפץ של מצוה צריך שיהיה נאה ומהודר, ולכן ס"ל שדין זה הוא רק בחפצא דמצוה ממש ולא במכשירי מצוה, וגם השיעור דשליש הוא בהחפצא (היינו שיהי' שיעורו גדול שליש מהפחות שבשיעורים), וגם על היתר משליש אין פורעין לו בעוה"ז, דכיון שהתוספת היא בשיעור החפצא דמצוה הרי היא בדין המצוה ודינה כמצוה שאין פורעין עליה בעוה"ז, אלא אוכל פירות בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב.
ג. ומעתה יש לדון בשיטת הרמב"ם בענין זה, דהנה הרמב"ם לא הביא בספרו כלל הך דרשה דזה א-לי ואנוהו התנאה לפניו במצוות, וגם לא הזכיר דין הידור מצוה כלל, זולת בספ"ז מהלכות איסורי מזבח שכ' שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו וכו' בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב. ועיין לקו"ש חכ"ז ע' 8 ואילך בביאור דברי הרמב"ם שם, ולפי המבואר שם דברי הרמב"ם הם דין מיוחד בקרבנות ודדמי להו (היינו דברים שנתינתם היא "לשם הא-ל הטוב") ואינו ענין לכל המצוות. ושם בהערות 27-28 הניח בצ"ע שיטת הרמב"ם שלא הביא דין הידור מצוה בשאר כל המצוות ולא הזכיר הדרשה דהתנאה לפניו במצוות כנ"ל, וסיים שאכ"מ.
והנראה לבאר בשיטת הרמב"ם, בהקדם מ"ש השאגת אריה סי' נ' לבאר פסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות מילה ה"ד, דז"ל הרמב"ם שם: המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצית שמעכבין בין על שאין מעכבין, פירש על ציצין המעכבין חוזר על שאין מעכבין אינו חוזר עכ"ל, ומוכח התם דאפילו בחול אינו חוזר על ציצית שאין מעכבין אם פירש. והקשה השאג"א דהא אמרינן בפרק ר"א דמילה (שבת קל"ג ע"ב) דאפילו ציצין שאין מעכבין יש בהן משום זה א-לי ואנוהו התנאה לפניו במצוות, וא"כ התינח בשבת אינו חוזר עליהן דלא מחללינן שבת משום ואנוהו (כדעת הברייתא בשבת שם), אבל בחול למה לא יחזור אפילו על ציצית שאין מעכבין.
וכתב שם השאג"א לתרץ וז"ל: ונ"ל, כיון שהרמב"ם בחול נמי מחלק בין פירש ללא פירש, דבפירש אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין, שמע מינה דסבירא ליה ז"ל דלא שייך התנאה לפניו גבי מילה אלא בעוד שלא פירש ולא סילק ידיו ממנו, אבל לאחר שפירש וסילק ידיו ממנו אין כאן משום התנאה לפניו במצוות שיתחייב לחזור ולהתחיל מחדש, דכיון דפירש אתחלתא מילתא אחריתא היא, והואיל וליכא עיכוב מצוה בדבר בדיעבד אין צריך לחזור ולהתחיל מחדש משום זה א-לי ואנוהו, עכ"ל (ועיין במ"ש הגרי"ז בחידושיו לרמב"ם פ"ד מהלכות חנוכה, והובא באנציקלופדיה תלמודית שם ע' רנ"ה, שמטעם זה ס"ל להרמב"ם שהדלקת נר לכאו"א למהדרין כולה הדלקה אחת היא ע"י בעה"ב, דאם בעה"ב הדליק כבר וקיים מצותו ופירש, תו אין להתחיל מחדש משום הידור גרידא).
אבל לכאורה תירוצו צע"ג, דאף שהמל כבר גמר מצותו, מ"מ על הנימול ודאי יש מצוה שיהיה מהול ושלא יהיה ערל כל ימי חייו, וממצוה זו לא פירש, ונמצא מקיים מצותו כל ימי חייו בלא הידור. ועוד קשה מהא דאמרינן במנחות ס"ד ע"א (והביאו השאג"א גופיה שם) היו לפניו ב' חטאות אחת שמנה ואחת כחושה שחט שמנה ואח"כ כחושה חייב כחושה ואח"כ שמנה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמנה לכתחילה ושחוט, הרי שאף שגמר מצותו בכחושה אמרינן ליה הבא שמנה לכתחילה ושחוט משום ואנוהו, ולא אמרינן דכיון שגמר מצותו ופירש אתחלתא אחריתא היא ואין צריך להתחיל מחדש. וצע"ק לחלק דהתם היינו לפי שחוזר ומקיים כל המצוה מחדש ולא ההידור לחוד, משא"כ במילה שא"א לקיים עיקר המצוה מחדש ונמצא שאינו חוזר אלא לצורך ההידור בלבד (וכ"כ בספר המאיר לעולם ח"א סי' כ"ו, הובא באנציקלופדיה תלמודית ערך הידור מצוה ח"ח ע' רע"ח). ועוד, דסו"ס להשאג"א היכן קבע הרמב"ם לדין הידור מצוה.
ונראה לומר דחדא מיתרצא בחברתה, היינו דס"ל להרמב"ם דמהך סוגיא דשבת גופא מוכח דדרשת זה א-לי ואנוהו לא קיימא להלכתא ולכן לא הביאה בספרו. דהנה ז"ל הגמרא שם: ת"ר המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה, פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר. מאן תנא פירש אינו חוזר, אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא, דתניא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיט (אדם) [את] הפסח עד החזה דברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, וחכמים אומרים מפשיטין את כולו. ממאי, עד כאן לא קאמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה התם משום דלא בעינן זה א-לי ואנוהו, אבל הכא דבעינן זה א-לי ואנוהו הכי נמי וכו'. ומסיק אלא אמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דר' יוסי היא, דתנן ארבעה כהנים נכנסין שנים בידם שני סדרים ושנים בידם שני בזיכין וכו', אלו מושכים ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה משום שנאמר לפני (ה') תמיד, ר' יוסי אומר אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זה היה תמיד, עכ"ל הגמרא.
ולכאורה תמוה מאי ניחא ליה במסקנא אליבא דרבנן דר' יוסי, דאליבייהו נמי איכא לאקשויי כדאקשינן לרבב"ח א"ר יוחנן, ממאי עד כאן לא קאמר התם משום דלא בעינן זה א-לי ואנוהו אבל הכא דבעינן זה א-לי ואנוהו ה"נ דחוזר אע"ג דפירש ולא אמרינן מילתא אחריתי היא. אלא עכצ"ל דהך סברא דזה א-לי ואנוהו לא קיימא למסקנא דגמרא ומש"ה ניחא ליה ברייתא דאינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין.
ומכאן למד הרמב"ם דלהברייתא ליתא להך חיובא דהידור מצוה מואנוהו כלל, וא"כ שוב אין צריך לפרש דהברייתא מיירי בשבת דוקא, אלא אפילו בחול אינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין (ולהכי נקט המל סתם ולא קתני המל בשבת). וצ"ל דטעמא משום איסור חובל בחברו (ואח"כ מצאתי שכ"כ בהגהות בני בנימין להאדר"ת על הרמב"ם שם), דכיון שאפילו הידור מצוה אין בדבר אם יחזור אחר שפירש הו"ל חובל בחברו שלא לצורך (משא"כ אם הי' בזה חיוב הידור מצוה משום ואנוהו ודאי היה צריך לחזור בחול עכ"פ, כיון שהותר איסור חובל לכל חיובי מילה). ולכן לא הביא הרמב"ם בספרו דין הידור מצוה כלל, משום דס"ל דליתא לחיוב זה אליבא דהלכתא כנ"ל.
ד. וע"פ המבואר לעיל בשיטת רבנו (ונת"ל שכ"ה דעת רש"י) שדין הידור מצוה דילפינן מואנוהו הוא חיוב על הגברא להתנאות לפני הקב"ה במצוות, י"ל דהא דלית ליה להרמב"ם הוא דין זה דואנוהו שהוא חיוב חדש על הגברא בכל המצוות, אבל מ"מ ודאי גם להרמב"ם יש מעלה בקיום מצוה מן המובחר, כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מהל' לולב ה"ו דמצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה וכו', אלא שאין זה חיוב כלל על הגברא, ורק שהמצוה עצמה משובחת יותר כשהיא מן המובחר (וכן מפורש בלקו"ש ח"כ שם הערה 14 שדין מצוה מן המובחר הוא בהחפצא ולא בהגברא, ובזה חלוק דין מצוה מן המובחר מדין מהדרין).
ויש להביא עוד ראיה דלא ס"ל להרמב"ם לדין הידור מצוה דואנוהו (אלא לדין מצוה מן המובחר בלבד שהוא רשות ולא חיוב), ממ"ש בהל' לולב שם ה"ז שאם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא, הרי שאע"ג דנויי מצוה הוא אין בדבר חיוב משום ואנוהו אלא רק אם רצה להוסיף מוסיף. וכן הוא בודאי גבי ציצין שאין מעכבין, דודאי מצוה מן המובחר הוי, אבל מ"מ אינו חיוב כלל ולכן אינו דוחה איסור חבלה (ועיין קו"א סי' ר"נ סק"ב דלשון מצוה משכחת לה אף בדבר שהוא מותר גמור מן הדין ואין בו חיוב כלל).
[הערה לאחר זמן: עיין שוע"ר סי' רע"ב סי"א, ושם מפורש החילוק בין הידור מצוה למצוה מן המובחר, שהידור מצוה צריך לעשותו לכתחילה, משא"כ מצוה מן המובחר הוא רק אם רוצה].
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור