שם
אבל בור עמוק אפילו מאה אמה מותר לו לירד ולעלות בו ומטפס ויורד ומטפס ועולה, ואין חוששין שמא יעקור קרקע במתכוין בירידתו ועלייתו (ויתקן מדרגה ויתחייב משום בונה), לפי שהאדם נזהר בזה יותר מבתלישה מהאילן.
לשון הב"י הוא "דלא חיישינן שמא יעקור מן הקרקע במתכוין, כלומר ואתי לאשוויי גומות", ורבנו שינה וכתב דלא חיישינן שמא יעקור קרקע ויתקן מדרגה1.
ונראה שדייק כן רבנו מלשון הרמ"א (סי"ג) שהוסיף על לשון הב"י וכתב "ולא חיישינן שמא יעקור קרקע בירידתו ועלייתו", דהיינו שהחשש הוא שיעקור קרקע כדי לסייע בירידתו ובעלייתו, והיינו ע"י תיקון מדריגה לעלות עליה או לירד בה דחייב משום בונה.
ומה ששינה הרמ"א מדברי הב"י, י"ל משום דלפי פשט כוונת הב"י שהחשש הוא לאשוויי גומות בקרקע הבור, אינו מובן כלל למה תיסק אדעתין למיחש לאשוויי גומות, דמה נשתנה קרקע הבור משאר קרקע דלא אסרינן לילך שם משום חשש אשוויי גומות. ועוד אינו מובן לשון מטפס ויורד מטפס ועולה, דמה שייכות חשש אשוויי גומות לאופן העליה והירידה בבור. ועוד אינו מובן לשון הטור (שהעתיק הב"י) "ולא חיישינן שמא יעקור", דהול"ל ולא חיישינן לאשוויי גומות, ומה ענין עקירה לכאן.
ובמ"ש רבנו הכל א"ש, שהחשש אינו לאשוויי גומות סתם אלא שמא יעקור קרקע כדי לתקן מדריגה לסייע בירידתו ובעלייתו. וייתכן שלזה גם כוונת הב"י, ונקט אשוויי גומות לפי שהוא שם כללי למלאכת בניה בקרקע.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור