שם ס"ז
אם תפר הכובס את בית הצוואר, וכן זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך שהאומנים עושים, אסור לחתכן או לנתקן זה מזה, שאין חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה של קיימא, ולעולם יש בסתירתה משום קורע וכו'. ויש מתירין בתפירה שאינה של קיימא לנתק או לחתוך, וכן עיקר, ומ"מ אין להקל בפני עם הארץ.
א. ממה שפסק רבנו להקל בקריעה מתפירה שאינה של קיימא, משמע לכאורה דהוא הדין גם לענין תפירה עצמה דמותרת אם אינה של קיימא. וכן משמע מדברי רבנו לקמן סי' ש"מ סי"ז, דז"ל שם: המפרק ניירות דבוקים הרי זה תולדת קורע וכו', במה דברים אמורים כשדיבוק זה נעשה לקיום, אבל דפי ספרים שנדבקו זה לזה ע"י שעוה או בשעת הקשירה מותרים לפתחן בשבת, שכיון שלא נעשה לקיום ועוד שנעשה מאליו בלא מתכוין, לפיכך אינו דומה כלל לתופר ואין בו משום קורע, עכ"ל. הרי שתלה רבנו היתר הקריעה בהא דאינו דומה כלל לתופר, וא"כ אין הדעת נותנת שתהא הקריעה מותרת והתפירה אסורה.
אלא שבסעיף י"ג שם פסק רבנו להדיא לאסור תפירה של קיימא מדברי סופרים, וז"ל שם: החוט שמותחין אותו ומתהדק אסור למותחו בשבת משום תופר (ואף שאינה תפירה של קיימא, שהרי אינו מהדקו אלא בשעה שלובשו ובשעה שפושטו מרפה אותו, מ"מ אסור מדברי סופרים מפני שדומה לתופר), עכ"ל. וצ"ע מאי בינייהו.
ובתהלה לדוד כאן רצה לחלק בין קריעה לתפירה, דדוקא בקריעה מקלינן כיון דבלא"ה אין איסורה אלא מד"ס, דקורע שלא ע"מ לתפור הוא, והלכך היכא דאינה לקיום אין להחמיר, אבל תפירה דאם היתה של קיימא היתה אסורה מדאורייתא, השתא דאינה של קיימא אסורה מיהא מדרבנן משום דדמי לתופר. אבל דבריו נסתרים לכאורה מהמבואר שם סי"ז שדפי ספרים שנדבקו מותרים לפתחן בשבת מטעם זה (כנ"ל), והרי כנגדו בשל קיימא חייב משום קורע כמבואר שם אע"ג דאינו ע"מ לתפור1 (והטעם נתבאר בערוך השולחן סי' שי"ז סי"ט, דסתם קריעה הוי קלקול אם אינו ע"מ לתפור, משא"כ המפרק ניירות דבוקים דאינו מקלקל), ומ"מ כשלא נעשה לקיום מותר לכתחילה.
ולפום ריהטא היה נראה דמטעם זה הביא רבנו שם ב' טעמים להיתר, הא' שלא נעשה לקיום והב' שנעשה מאליו בלא מתכוין, וסיים שלפיכך אינו דומה כלל לתופר וכו', וכוונתו לחלק בין הא להא, דדוקא בנידון זה שיש לנו ב' טעמים להקל אינו דומה כלל לתופר ומותר, אבל לעיל גבי הידוק החוט שאין לנו אלא טעם א' להקל חשיב דומה קצת לתופר ואסור מדרבנן. אבל אחר העיון במקור דברי רבנו במג"א שם סקי"ח נראה דאין לומר כן, דז"ל המג"א שם: נ"ל דאם נדבקו הדפין להדדי ע"י שעוה או בשעת הקשירה מותר לפתחן כמ"ש סי' שי"ד ס"י כיון דלא נעשה לקיום, כ"ש הכא דנעשה ממילא, עכ"ל. ומבואר דעיקר ההיתר הוא משום טעם הא' לחוד מידי דהוה אקשר שאינו של קיימא המבואר בסי' שי"ד הנ"ל, ומסתברא מילתא דמה שהוסיף רבנו "ועוד שנעשה מאליו" כוונתו כבמג"א דכ"ש הכא שנעשה מאליו דיש להתיר, אבל באמת סגי בטעם הא' לחוד.
ועכ"פ זה ברור לכאורה דאנן לא קיי"ל כדעת התהלה לדוד לחלק בין תפירה לקריעה, דהנה בתהלה לדוד שם פסק להלכה על יסוד חילוק זה לאסור חיבור ב' צדי הבגד ע"י מחט אף כשאינו לקיום, עפמ"ש רבנו במהדו"ב לסי' ש"א שלדעת ריב"א דתפירה שאינה של קיימא חייבין עליה חיבור ע"י מחט תפירה גמורה הוא, ומדריב"א נשמע לדידן שתפירה שאינה של קיימא אסורה מד"ס משום שדומה לתופר שאיסור זה הוא גם בחיבור ע"י מחט, עכת"ד. אבל אנן הא קיי"ל להתיר חיבור ע"י מחט בטחון וכה"ג, כפס"ד כ"ק אדמו"ר (שליט"א) [זי"ע] באגרותיו (חי"א אגרת ג'תשפט) בצירוף כמה טעמים, ומהם שכבר נפסקה הלכה שתפירה שאינה של קיימא מותרת. ואם כדברי תהל"ד הנ"ל דלעולם בתפירה אסרינן משום שדומה לתופר, ה"נ היה לנו לאסור, וכיון דאנו מתירין משמע דלהלכה לא סבירא לן כדבריו.
[ולתרץ הסתירה בדברי רבנו, יתכן לומר דדוקא לענין מלאכות שהן כעין תפירה כהידוק חוטין וכה"ג שייך לאסור משום דומה לתופר, אבל במידי אחרינא (כגון לענין דפים הדבוקים או גבי מחט) לא].
ב. והנה האריכו פוסקי זמננו2 בענין השימוש בשבת בחיתולי נייר שסגירתם ע"י דבק, ויש לדון בהיוצא מדעת רבנו בזה ע"פ הנ"ל. ויש בזה ג' שאלות: הא' עצם הדבקת החיתול על גוף התינוק, הב' פתיחת סרט ההדבקה שעל החיתול כדי להדביקו, הב' הפרדת צדדי החיתול אחר השימוש.
והנראה בזה לדינא, הנה עצם ההדבקה על גוף התינוק יש להתיר ע"פ הנ"ל, שהרי הדבקה זו אינה עשויה לקיום אלא מפרידים אותה לאחר כמה שעות, וכיון שאנו מתירים במחט בטחון כפס"ד כ"ק אדמו"ר ה"ה דיש להתיר בהא. ואף בחיתולים אלו שאין מפרידים אותם במקום הדיבוק ממש אלא בסמוך לו, ונמצא הדיבוק מתקיים לעולם, אין בכך כלום, דהא החיבור הוא בין ב' צדדי החיתול, וחיבור זה אינו אלא לזמן מועט, ולמאי נפק"מ אם בשעת ההפרדה נשאר סרט ההדבקה בצד זה או בצד אחר.
וגם פתיחת סרט ההדבקה שעל החיתול כדי להדביקו לא הוי אלא קריעת תפירה שאינה של קיימא, דהא מלכתחילה נעשה ע"מ לקורעו ולא ע"מ להתקיים3, ודמי ממש להמבואר כאן גבי בית הצוואר שתפר הכובס או זוג של מנעלים שהתיר רבנו להדיא4. וכן ההפרדה אחר השימוש אין בה חשש כלל ומותר אף לפמ"ש בתהל"ד, דהוי קריעה מתפירה שאינה של קיימא ושלא ע"מ לתפור, ואף אם אינו מפריד במקום הדיבוק ממש, דעיקר ההפרדה היא בין ב' צדדי החיתול וכמשנ"ת.
תבנא לדינא, דלהמקלים במחט בטחון כפס"ד כ"ק אדמו"ר יש להתיר להשתמש בחיתולי נייר בשבת.
ג. אחרי כתבי זה ראיתי מ"ש בקצוה"ש סי' קמ"ו סקכ"ב, שהאריך בראיות לחלק בין תפירה לקריעה ע"ד דברי תהל"ד הנ"ל. וכתב דמ"מ יש ליישב מנהג העולם להתיר השימוש במחט בטחון בשבת, דתפירה כדרכה היא בחוט דוקא ולא במחט, וא"כ אפי' כשנעשה לקיום אין איסורה אלא מדרבנן (ויתכן שאין בה איסור כלל), והלכך כשאינו מתקיים אין להחמיר. ומש"כ רבנו במהדו"ב דלריב"א דלא בעינן בתפירה שתהא של קיימא הוי תפירה מעלייתא, ביאר שם לפי דרכו דהיינו דוקא לטעמיה דריב"א דחייב אפילו בתפירה שאינה של קיימא, ובזה אפילו תחיבת מחט הוי דרך תפירה, דהא בחיבור לפי שעה אורחא דמילתא לחבר ע"י תחיבת מחט, אבל לדידן דבעינן תפירה של קיימא אין לאסור כלל בתחיבת מחט, דאין זה דרך תפירה5. ולפי דבריו אין להוכיח מהיתר מחט בטחון לדעת רבנו בתפירה שאינה של קיימא בכלל, וא"כ שוב יש להסתפק בהיתר הדבקת חיתולי נייר הנ"ל.
ומ"מ פלא שלא העיר בקצוה"ש שם כלל מדברי רבנו בסי' ש"מ סי"ז לענין דפין הדבוקים, דהתיר קריעתן אע"ג דהתם לא בעינן ע"מ לתפור כנ"ל.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור