סי' שכ"ט ס"ה
הבא במחתרת בענין שאין לו דם ומותר להרגו ונפלה עליו מפולת שם, אין מפקחין עליו (שהרי אין מצווין להחיותו).
א. יש לדייק בלשון רבנו, שהוסיף על לשון המג"א סק"ד (ומקורו ברמב"ם סוף הל' גניבה) וכתב "ונפלה עליו מפולת שם", ואח"כ הוסיף בחצע"ג "שהרי אין מצויין להחיותו".
וי"ל בזה, דהנה החלקת יואב בספרו קבא דקשייתא קושיא א' תמה על דין זה וז"ל: ותמוה לי, הלא מכיון שנפל עליו שוב לא יהרוג ואין עליו עוד שם רודף כלל, וא"כ אף שהיה מקודם רשע, מ"מ אטו אין מחללין שבת על רשע, ולהוי כמו שיצא ממחתרת ואח"כ נפל עליו גל דודאי מפקחין, עכ"ל.
והנה באמת קושיא זו שנויה לחד מן קמאי בחידושי המאירי לסנהדרין ע"ב ע"ב, וז"ל: יראה לי שזה שאמרנו עליו שאין מפקחין עליו את הגל פירושו בספק חי ספק מת, אבל אם הוא ודאי חי אומר אני שמפקחין, שהרי עכשיו אינו רודף, שהרי זה כרודף אחר חבירו והצילוהו באחד מאיבריו שאין לו עוד להרגו, וזה כהריגה בידים הוא. או שמא כיון שיש לומר עליו שהוא משתדל בעצמו בפקוחו ולבו על גנבתו אין מפקחין, עכ"ל (והובא בס' חמרא וחיי להרב כנה"ג שם, וכנראה שלא היה תח"י החלקת יואב).
אלא דמ"מ תירוציו צ"ע, דהנה מה שחילק בתירוץ הא' בין ספק לודאי, מלבד שהתירוץ דורש ביאור, הרי הרמב"ם (הל' גניבה פ"ט הי"ג) ושאר פוסקים לא חילקו בהכי, וכן מלשון רבנו משמע דלא ס"ל הכי. ומ"ש בתירוץ השני, הנה זהו רק כששייך לומר כן, וא"כ תלוי בחילוק במציאות, ולא מצינו בפוסקים שחילקו בהכי (ואולי דייק מלשון "נפלה חתירתו עליו", היינו שנפלו עליו האבנים והעפר בשעה שחתר בהן, וי"ל דבכה"ג בסתמא דמילתא אפשר שמשתדל וכו').
ונראה שקושיא זו יישב רבנו בדיוק לשונו, וכמשי"ת בדברינו להלן.
ב. ולביאור הדבר דרוש הקדמה אחת, והוא כי כבר חקר בנוב"י תנינא חו"מ סי' ס' בטעמא דרודף, אי משום דינא דחיובא ועונש דרמיא עליה דרודף, או משום הצלת הנרדף, שהתורה אמרה שיכול להצילו אפילו בנפשו של רודף, והעלה שם דהעיקר (עכ"פ להלכה) הוא משום הצלת הנרדף. וכן בחי' הגר"ח על הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת נפש פ"א ה"ט) חקר כעין זה (מבלי להזכיר הנוב"י), והסיק שהוא דין הצלה, אלא דיש חיוב מיתה גם על הרודף, דאל"כ אין דוחין נפש מפני נפש, אבל עיקר הגדר הוא משום הצלה.
ומעתה אומר אני שבדין מחתרת איפכא מסתברא, שהעיקר הוא משום חיובא דרמיא על הגנב, אלא דצ"ל שהוא גם משום הצלת בעה"ב, וכאשר אוכיח. דהנה גבי בא במחתרת תנן בסנהדרין ע"ב ע"א הבא במחתרת נדון על שם סופו, ופרש"י וז"ל: דהא לא קטל ומקטיל משום דסופו להרוג בעל הבית כשיעמוד כנגדו להציל ממונו, עכ"ל, ולאידך גבי רודף תנן שם ע"ג ע"א ואלו הן שמצילין אותן בנפשן הרודף אחר חבירו להרגו וכו'. הרי שבמחתרת תלה הדין בהגנב (הרודף), וברודף תלה בהצלת הנרדף. וכן הרמב"ם חילקן לב' מקומות (דין בא במחתרת בהל' גניבה ודין רודף בהל' רוצח ושמירת נפש) להורות ששונים הם.
וזהו שנ"ל בכוונת התוס' שם ע"ג ע"א ד"ה אף, דז"ל התוס' שם (אהא דילפינן דרוצח ניתן להצילו בנפשו מדכתיב כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש): ואם תאמר מוהוכה בכל אדם נפקא כדדרשינן לעיל, וי"ל דהתם רשות ואשמעינן קרא דאין לו דמים, אבל הכא קמ"ל דחובה להציל, עכ"ל. והיינו, דהך קרא דמחתרת הוא רשות, לפי שאין ענינו הצלת הבעה"ב, אלא שכשיש מי להציל רמיא חיובא אגנב וממילא ניתנה רשות להרגו, אבל ברודף שענינו הצלת הנרדף הרי מצוה להצילו.
ובחידושי הר"ן שם מפורש יותר וז"ל: וא"ת ולמה אצטריך לרוצח למילף מנערה מאורסה להצילו בנפשו, ברוצח גופיה אית לן קרא בהדיא דניתן להצילו בנפשו, דהיינו בא במחתרת דאמר רחמנא הבא להרגך השכם להורגו דאין לו דמים, וילפינן לקמן והוכה ומת אפילו בכל אדם שיכולין להרוג הגנב כמו הבע"ב, ואם כן הם מצילין הבעה"ב מיד הגנב בנפשו של גנב לפי שהוא רודף. וי"ל דמאי דדרשינן והוכה בכל אדם היינו לומר שכל אדם יכולים להרגו אם ירצו כמו שנתן רשות לבעה"ב, אבל אין בו חיוב מצוה להרגו, אבל השתא דילפינן מנערה מאורסה אתא למצוה ממש לרודף אחר חבירו להרגו שמצוה להרוג הרודף ולהציל הנרדף, עכ"ל. הרי שכתב להדיא שבמחתרת אין בו חיוב מצוה, דלא כברודף דמצוה להרוג הרודף ולהציל הנרדף. והא דלא ילפינן מחתרת מרודף, י"ל עדמ"ש הר"ן בתר הכי דמקרא דניתן להצילו בנפשו לא שמעינן אלא במי שברור לו כשמש שהוא רוצה להרגו (ואע"ג דנקט לישנא דקרא דמחתרת אם זרחה השמש עליו וגו', פשוט דבמחתרת אינו ברור כ"כ שהוא רוצה להרגו וכמשי"ת).
וטעמא רבה איכא במילתא, דהנה לעיל מיניה כתב הר"ן (שם ע"ב ע"א) וז"ל: ודאי שאין כל הגנבים באין על עסקי נפשות, ואי קאי בעה"ב לאפיה ושקיל ממונו מיד גנב לא קטיל ליה, דאי לא יכול גנב למיגנב ליזיל לנפשיה, אלא בעה"ב הוא העומד כנגדו ע"מ להרוג אם לא יניח לו את הכלים מיד, שאע"פ שאינו בדין להורגו על כך חזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והגנב שהוא יודע זה כשהוא עומד כנגדו על עסקי נפשות הוא עומד, והוא שהתחיל במריבה, ובא במחתרת עשאו הכתוב רודף ואמר שאין לו דמים, עכ"ל (ונראה דמקורו מהא דאמרינן ביומא פ"ה ע"א ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא וכו'). ועכ"פ כיון שאינו בא להרוג ודאי שאינו שייך בזה דין הצלה, שהרי כדי להציל עצמו יכול להניחו ליטול ממונו ולא להרגו, אבל מ"מ דינא עליה דגנב, לפי שהתחיל וידע שיעמיד עצמו וע"מ כן הלך.
ובס' חמרא וחיי הביא בשם הר"ר יונתן על מה ששנינו הבא במחתרת נידון ע"ש סופו, דלשאר רודף מדקדקינן אם יכול להצילו בא' מאיבריו, משא"כ בבא במחתרת כיון דלילה הוא אינו יכול לדקדק כ"כ להציל עצמו ממנו בא' מאיבריו. ונראה שמפרש בזה לשון המשנה "נידון על שם סופו", דלכאורה הרי אינו כן שהרי צריך להציל בא' מאיבריו אם יכול, וע"ז מתרץ שבמחתרת אינו יכול לדקדק כיון דלילה הוא. והשתא להרמב"ם וסיעתו דס"ל דדינא דמחתרת הוא גם ביום איך יפרשו נידון ע"ש סופו, וגם ראיתי מי שהקשה למה לא הובא בפוסקים ובמפרשים כלל דינא דהצלה באיברים גבי מחתרת, והוא קושיא אלימתא.
וע"פ משנ"ת נראה לומר, דכיון דעיקר דינא דמחתרת הוא משום חיובא דרמיא אגנב, מש"ה אף ביכול להציל בא' מאבריו יש לו רשות להורגו כיון דבר קטלא הוא, משא"כ ברודף דינו הוא משום הצלה דנרדף, ולכן אם יכול להציל הנרדף בא' מאבריו צריך לעשות כן ואין לו רשות להורגו.
ג. והנה כתב הרמב"ם בפ"ט מהל' גניבה הי"א וז"ל: וכן הגנב שגנב ויצא, או שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת, הואיל ופנה עורף ואינו רודף יש לו דמים, עכ"ל, ומקורו בירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ח (ועיין מגדל עוז).
והנה ז"ל הירושלמי שם: תני ר' חייה, במחתרת אין לו דמים, חוץ למחתרת יש לו דמים. תני ר"ש בן יוחי, אפילו חוץ למחתרת אין לו דמים, לפי שממונו של אדם חביב עליו כנפשו וכו'. רב הונא אמר, נטל הכיס והפך את פניו לצאת והלך לו ועמד עליו והרגו אין ההורגו נהרג עליו, מ"ט דרב הונא כי יחם לבבו, עכ"ל. ופי' בפני משה דרב הונא נמי כרשב"י ס"ל שאפילו חוץ למחתרת אין לו דמים, וא"כ פליג אדר' חייא.
אבל הרמב"ם לא ס"ל כן, שהרי הרמב"ם פסק כר' חייא שאם יצא חוץ למחתרת יש לו דמים אפילו בשגנב כיון שהוא מחוץ למחתרת, אבל אם מצאו כשהוא יוצא (היינו שהוא עדיין במחתרת אלא שפנה עורף) דוקא אם לא גנב יש לו דמים, הא אם גנב אין לו דמים, והיינו כרב הונא שאם נטל הכיס והפך פניו אין לו דמים, הא לא נטל יש לו דמים. הרי שפירש דרב הונא לא פליג אדר' חייא, אלא ר' חייא מיירי כשהוא מחוץ למחתרת ואז אפילו אם גנב יש לו דמים, ורב הונא מיירי כשהוא במחתרת ואז אם גנב אין לו דמים ורק אם לא גנב יש לו דמים, ודלא כהפ"מ והמגדל עוז ברמב"ם1 (ואני תמה עליהם האיך העלימו עין ממה שכתב הרמב"ם "הגנב שגנב ויצא או שלא גנב ומצאו יוצא" וכו', הרי שחילק להדיא בין מצאו בתוך המחתרת ובין מצאו חוץ למחתרת).
עכ"פ היוצא מזה דבגנב שאני לן בין אם הוא במחתרת או שכבר יצא, ונפקא ליה מאם במחתרת, דתלי לן קרא במקום המעשה ולא במעשה הגנב, וק"ל. והיינו, דאף שהצלת הנרדף שוה במחתרת או בשכבר יצא (כדמצינו בדעת רשב"י בירושלמי, דאפי' חוץ למחתרת אין לו דמים לפי שממונו של אדם חשוב עליו כנפשו), מ"מ לית דינא עליה דרודף אלא במחתרת, דהכי גלי לן קרא דדוקא כל זמן שהוא במחתרת אין לו דמים. ומ"מ אם לא גנב (היינו שלא ביצע מחשבתו מפני שראה הבעה"ב וכו' או מאיזה טעם שיהיה) ופנה עורף לצאת אף אם עדיין לא יצא יש לו דמים, והטעם משום דאף דדינא רמיא עליה, מ"מ הרי אין בזה משום הצלת הנגנב כלל, שהרי לא יעמיד עצמו על ממונו, ואפשר שכיון שפנה עורף לית דינא עליה ג"כ.
אמנם אם נפלה עליו מפולת, אין זה אלא שבפועל אינו יכול לגנוב, ואין זה מרצונו, ואף שאין בזה משום הצלת הנרדף, מ"מ דינא רמיא עליה כל זמן שהוא במחתרת (ולא כשיצא, שאז אינו אלא כרשע וכקושיית הק"ד) כי אמחתרת קפיד קרא כנ"ל. ואף שיש לו דמים, שהרי אין בזה הצלה דנרדף והוא תנאי עכ"פ במחתרת, אבל מ"מ לא נאמר דמצווין להחיותו כיון דדינא עליה רמיא (וע"ד מ"ש בחידושי הגר"ח הלוי ריש הל' רוצח ושמירת נפש לענין עובר, אלא דשם ברודף כתב להיפך ומסכים עם הנ"ל, עיי"ש).
וזהו דיוק לשון רבנו "ונפלה עליו מפולת שם", היינו דוקא במחתרת דעדיין חיובא עליה רמיא, ומ"מ יש לו דמים, והא דאין מפקחין משום שאין מצווין עליו להחיותו וכנ"ל, וק"ל. הרי נתיישבה תמיהת החלקת יואב בק"ד.
[הערה לאחר זמן: מצאתי עוד כמה ראיות להנ"ל, מגמ' דצריך קרא לרבויי כל מיתות ולאו דוקא מיתת רוצח, בחמרא וחיי בשם הרא"ש דמדמהו לעדים זוממין, בתוס' שם ע"ב, ועוד].
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור