שם ס"ו
מדיחים כלים לצורך היום, כגון שנשאר לו עדיין סעודה לאכול בהם, מותר להדיחם אפילו מיד אחר סעודה שלפניה. אבל לאחר סעודה שלישית אסור להדיח כלי אכילה, מפני שטורח ומכין משבת לחול.
ממ"ש רבנו שטעם האיסור להדיח כלי אכילה לאחר סעודה שלישית הוא משום הכנה משבת לחול, משמע דהיינו דוקא כשאינו רוצה לאכול עוד בו ביום (דהכי הוא סתמא דמילתא), אבל אם רוצה לאכול עוד אח"כ מותר להדיח לצורך אכילה זו. וכן פשוט בכל הפוסקים1.
אבל המאירי שבת קי"ח ע"א כתב וז"ל: קערות שאכל בהם בליל שבת מותר להדיחן וכו' לצורך מנחה, מן המנחה ולמעלה אינו מדיח ואפילו רצה לאכול, שאין החיוב אלא בשלוש, עכ"ל. והלום שמעתי שהגר"ע יוסף שליט"א אוסר להדיח כלים אחר סעודה שלישית משום דברי המאירי הנ"ל2, וכתב דגם הפוסקים שהתירו אילו הוה שמיע להו דברי המאירי היו אוסרים.
ואין דבריו נראין, כי המאירי שאוסר על כרחך היינו משום דס"ל דטעם איסור הדחת כלים בשבת אינו משום מכין משבת לחול אלא משום מתקן או טרחא יתירה וכיו"ב, וא"כ רש"י והר"ן בשבת שם והראב"ד בפכ"ב מהלכות שבת ה"ז שכתבו שטעם האיסור הוא משום מכין משבת לחול כולהו ס"ל דלא כהמאירי, ולדידהו פשיטא דמותר אם רוצה לאכול אח"כ.
ואף שברמב"ם שם כתב שטעם איסור הדחת כלים בשבת הוא מפני שהוא כמתקן, כבר פירשו המגיד משנה והמגדל עז שכוונתו לאיסור מכין משבת לחול, וכ"כ הרדב"ז בשו"ת ללשונות הרמב"ם סי' אלף תק"ג. ובכל אופן איך שנפרש כוונת הרמב"ם בזה, עכ"פ ממה שהתיר בסתם להדיחן כדי לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת, ולא חילק בין קודם סעודה ג' לאחר סעודה ג', מוכח שלדינא אין נפק"מ בזה.
וגם בתוס' רי"ד שבת שם מפורש דשרי (כמו שהעיר לנכון מו"ל המאירי), וכ"מ דעת רבנו חננאל שבת שם שכתב שאינו מדיח אלא מה שצריך לאכול בו בשבת לפי זמן סעודותיו, ומשמע שהדבר תלוי בזמן סעודותיו דכל חד וחד, ואף אם רוצה לאכול אחר סעודה ג' שפיר דמי.
אלא שבדעת הרא"ש בזה יש מקום לדון, דהנה ז"ל הברייתא בשבת שם: קערות שאכן בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה, מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח, עכ"ל. אבל הרא"ש (ס"ה) השמיט בבא דצהרים, אלא כתב שחרית מדיחן לאכול בהן במנחה וכו'. וכתבו בתפארת שמואל ובקרבן נתנאל שם דס"ל להרא"ש דהך ברייתא אתיא כר' חידקא דס"ל ד' סעודות חייב אדם לאכול בשבת, וכיון דאנן קיי"ל כרבנן דאינו חייב אלא ג' השמיט הך סעודה דצהרים. ולפ"ז משמע דלהרא"ש דוקא קתני, ולא התירו להדיח כלי אכילה אלא לצורך סעודת חובה ולא לצורך סעודת רשות וכדעת המאירי הנ"ל.
אלא שאם נאמר כן ונצרף דעת הרא"ש להאוסרים, הרי לאידך גיסא יש לנו לצרף דעת הרי"ף להמתירין, שהרי הרי"ף הביא הברייתא כצורתה אע"ג דפסק כרבנן דסגי בג' סעודות ודלא כר' חידקא, ועכצ"ל דס"ל דאף שאין חיוב לאכול בצהרים מ"מ אם רוצה לאכול מותר להדיח (וכ"פ בתפארת שמואל וקרבן נתנאל שם), וכמ"ש בתוס' רי"ד שם, וא"כ ה"ה אחר סעודה ג' דמאי שנא. ובשיטתי' אזיל הרמב"ם שאף הוא לא הזכיר מנין סעודות כלל כנ"ל.
וכיון דהכי ס"ל להרי"ף והרמב"ם ורש"י והר"ן והראב"ד והתוס' רי"ד והמגיד משנה, אף שהמאירי חולק, ואפילו את"ל שאף דעת הרא"ש כהמאירי (שאין זה מוכרח כלל), פשוט דא"א עפ"ז לבטל הכרעת הפוסקים להתיר בדרבנן, מה גם שהפוסקים ידעו מדברי הרא"ש ומ"מ התירו. ולכן פשוט שאין שום מקום להחמיר בזה.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור