סי' רנ"א ס"ג
וכן מותר להעתיק ספרים ללמוד בהם, בין שכותב לעצמו בין שכותב לחבירו בחנם, דכיון שהוא דבר מצוה הרי זה כלצורך שבת.
לשון המחבר כאן (ס"ב) הוא "והוא הדין למי שכותב ספרים לעצמו דרך לימודו", ורבנו שינה וכתב "מותר להעתיק ספרים"1, ולא התנה שיהא דרך לימודו.
וי"ל בטעם הדבר עפמ"ש רבנו לקמן (סי' תס"ח ס"ח) לענין ערב פסח, וז"ל: לכתוב ספרים לאחרים אפילו בחנם אסור, שהכתיבה היא מלאכה גמורה ולא התירוה אפילו לצורך מצוה אא"כ כדרך שמותר בחולו של מועד. אבל מותר לכתוב ספרים לעצמו דרך לימודו, דכיון שדרך לימודו ולעצמו הוא כותב אינו נראית כמלאכה גמורה, שבודאי אינו מתכוין לכתיבה גמורה והגונה, והרי דינו כתיקון בעלמא שהתירו לצורך המועד, והוא הדין צורך מצות כתיבת דברי תורה שיהיו לו לזכרון. עכ"ל.
והשתא נחזי אנן, דהנה מדברי המחבר כאן שלא התיר אלא לכתוב לעצמו דרך לימודו משמע דס"ל שדין ע"ש מן המנחה ולמעלה כדין ערב פסח, שלא הותר לכתוב אלא דרך לימודו ולא כתיבה גמורה. אבל ממ"ש הרמ"א מהמרדכי דאסור לכתוב לחבירו בשכר, משמע דבחנם שרי אפילו לחבירו, אף שהכותב לחבירו ודאי כתיבה גמורה והגונה הוא כותב, וכ"ש דשרי לעצמו אפילו בכתיבה גמורה, ולא בעינן דרך לימודו דוקא.
וזהו שכתב רבנו "מותר להעתיק ספרים", שאין כוונתו בזה לדין השו"ע (דשרי לכתוב דרך לימודו), אלא להא דמוכח מדברי הרמ"א דלעצמו ולחבירו בחנם מותר לכתוב אפילו כתיבה גמורה והגונה. ושוב לא הוצרך להעתיק דין השו"ע דשרי לכתוב דרך לימודו, דמילתא דפשיטא היא, כיון שאפילו כתיבה גמורה שרי.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור