שם ס"ד ואילך
כל דבר שהיה אסור בטלטול בבין השמשות ובשבת הלך לו הדבר הגורם לו האיסור, כגון דבר שהיה מוקצה בבין השמשות מחמת איסור, דהיינו שמחמת איזה איסור שהיה אסור באכילה ולא היה ראוי לכלום בבין השמשות היה מוקצה ואסור בטלטול, ובשבת נסתלק ממנו האיסור ונעשה ראוי, אעפ"כ אסור לטלטלו כל השבת כולה. במה דברים אמורים כשדחאו האדם בידים, דהיינו שהאדם גרם לו האיסור בידים, כגון נר שהדליקו מבעוד יום וכבה אחר בין השמשות ונשתייר בו שמן וכו'. אבל דבר שהיה מוקצה בבין השמשות בעל כרחו של אדם לא הוקצה לכל השבת כולה, כגון דבר שהי' מוקצה מחמת איסור הבא מאליו ולא ע"י גרמת האדם ומשחשכה נסתלק האיסור, שוב אין בו משום מוקצה.
כתב במ"מ וציונים וז"ל: דהיינו שמחמת איזה איסור – אולי כוונתו כאן לטבל, עיין דף מ"ג ע"א וברש"י ותוס' ד"ה מוכן, ועיין מלחמות ביצה סופ"ד בסוף דבריו לדעת הרי"ף מותר משום דלא דחאו בידים, וצע"ע, ועיין לשון הרמב"ם שם. אך לכאורה אין לומר כוונתו לשמן שבנר דלהלן, עיין סי' רע"ט ס"ב, משמע דאסור בטלטול משום דלא חזי ולא משום שביה"ש הוקצה מטלטול, עכ"ל.
ודבריו תמוהים, דהרי מפרש ואזיל: במה דברים אמורים כשדחאו האדם בידים וכו' כגון נר שהדליקו, ומה שייך לומר שכוונתו לטבל ולא לנר. ובס"ו: אבל דבר שהי' מוקצה בבין השמשות בעל כרחו של אדם לא הוקצה וכו' כגון בע"ח וכו', וא"כ ה"ה בטבל דלא הוי מוקצה.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור