תענוג (אבות ו' ה'), ועוד. וידוע שלידיעת המושכלות בכלל, תנאי קודם לזה הוא הפרישה מן התאות וכו', וכנרמז בדרז"ל (תענית ז) אי הוו סנו הווי חכימי טפי, וכפי' התוס' שם.
ובתורה גופא תושב"כ ותושבע"פ הם כדוגמת יום ולילה, וכדאיתא שמ"ר פמ"ז (ע"ש בידי משה) תנחומא ס"פ כי תשא ויל"ש רמז תו, מנין הי' משה יודע אימתי יום ואימתי לילה אלא בשעה שהי' הק' מלמדו מקרא הי' יודע שהוא יום ובשעה שהי' מלמדו משנה הי' יודע שהוא לילה. וכנראה בחוש שהקדושה נגלית ונרגשת יותר בתושב"כ,
והתורה נקנית במעוט תענוג (אבות פ"ו מ"ה), ועוד מאמרי חז"ל כיו"ב,
וידוע שלידיעת המושכלות בכלל – תנאי קודם לזה הוא הפרישה מן התאוות וכו',
וכנרמז בדברי רז"ל (תענית ז, רע"ב) "אי הוו סנו הווי חכימי טפי", וכפירוש התוס' שםתמו "אם היו שונאים היופי הוו תלמידי חכמים ביותר", היינו, שההוספה בחכמה קשורה (לא עם שלילת היופיתמז, אלא) עם שנאת היופי, שזהו תוכן הענין דפרישה מן התאוות וכו'.
וזהו שהדלקת נר האמצעי (שממנו מדליקים כל הנרות) – ענין התורה – הוא ממזבח העולה דוקא, שעליו זורקין הדם ושורפין החלב, היינו, שחמימות והתפעלות הלב והתענוג לא יהיו בעניני העולם (הסרת התאוות כו'), כי אם לה' לבדו, שענין זה הוא ההקדמה והתנאי ללימוד התורה (ענינה של המנורה).
עט. וע"פ האמור שנר האמצעי הוא כנגד תושב"כ וששת הנרות הם כנגד תושבע"פ – יש לבאר חילוקם גם בנוגע לזמן הדלקת הנרות:
ובהקדמה – שבתורה גופא, הנה תושב"כ (נר האמצעי) ותושבע"פ (ששה סדרי משנה, ששת הנרות) הם כדוגמת יום ולילה, וכדאיתא במדרש (שמו"ר פמ"ז (ע"ש בפי' ידי משה), תנחומא ס"פ כי תשא ויל"ש רמז תותמח) "מנין הי' משה יודע אימתי יום ואימתי לילה, אלא בשעה שהי' הקב"ה מלמדו מקרא הי' יודע שהוא יום, ובשעה שהי' מלמדו משנה הי' יודע שהוא לילה".
ומובן הקשר והשייכות דיום לתושב"כ ולילה לתושבע"פ – כנראה בחוש שהקדושה נגלית ונרגשת יותר בתושב"כ, ולכן שייכת תושב"כ ליום, אור וגילוי,
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור