שם ס"ז

שם ס"ז

וכולן שנעשו בשבת בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשו עשוי, אלא שאם הפריש תרומות ומעשרות במזיד לא יאכל מזה בו ביום לא הוא ולא אחרים, כדין העושה כל דבר האסור מדברי סופרים במזיד, שאסור ליהנות ממנו אפילו לאחרים עד למוצאי שבת ובמוצאי שבת מותר מיד אפילו לו, כמו שנתבאר בסי' שי"ח.

א. המג"א (סק"ז) כתב בסתמא שאם הפריש דינו כמבשל בשבת, וציין לר"ן ורמב"ם. ולכאורה משמע דלגמרי מדמי ליה למבשל בשבת, שבמזיד אסור לו עולמית ולאחרים מותר למוצאי שבת, ובשוגג מותר לו ולאחרים במוצאי שבת.

ותמהו האחרונים (פמ"ג, מחה"ש ונתיב החיים כאן, תוספת שבת סק"י, ועוד) על מה שציין לרמב"ם, דז"ל הרמב"ם (פכ"ג הט"ו): המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו"ט, בשוגג יאכל ממה שתיקן, במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת, עכ"ל. הרי שלדעת הרמב"ם אין דינו כדין מבשל בשבת, אלא במזיד שרי למוצאי שבת אפילו לדידיה, ובשוגג שרי אפילו לדידיה אפילו בו ביום.

ומפני קושיא זו כתב במחה"ש להגיה בלשון המג"א דצ"ל "ר"ן דלא כרמב"ם", דהנה הר"ן (ביצה ל"ו ע"ב) כתב וז"ל: בתרומות תנן שאם הפריש תרומה ומעשר בשבת הוי כמבשל בשבת, דבשוגג יאכל במזיד לא יאכל, עכ"ל. הא קמן דהר"ן מדמי מפריש תרומות ומעשרות למבשל בשבת. ואף שהר"ן כתב סתמא "בשוגג יאכל במזיד לא יאכל", שהוא דעת ר"מ דבשוגג שרי בו ביום ובמזיד לא יאכל בו ביום אבל למוצאי שבת שרי, כתב המחה"ש דהיינו משום דהעתיק לשון המשנה בתרומות דאתיא כר"מ, אבל מדר"מ נשמע לדידן, דכי היכי דלר"מ מעשר דינו כמבשל ה"ה דלדידן מעשר דינו כמבשל, וכיון דאנן קיי"ל כר' יהודה דמבשל במזיד אסור לו עולמית ובשוגג אסור עד מוצאי שבת, ה"ה במעשר. וזהו כוונת המג"א כאן, לפסוק כהר"ן דמעשר דינו כמבשל, ודלא כהרמב"ם.

אבל דעת רבנו ודאי אינו כן, שהרי רבנו כתב להדיא כהרמב"ם שבמזיד מותר במוצאי שבת אפילו לדידיה, ומשמעות דבריו דבשוגג מותר לגמרי אפילו בו ביום ואפילו לדידיה¹.

ונראה פשוט שלדעת רבנו אין הר"ן חולק על הרמב"ם כלל, אלא גם דעת הר"ן היא כדעת הרמב"ם שבמוצאי שבת מותר אפילו לדידיה (ודלא כמחה"ש שכתב שלהר"ן אסור לו עולמית). ובדקדוק העתיק הר"ן לשון המשנה "בשוגג לא יאכל במזיד לא יאכל" שהוא כדעת ר"מ כנ"ל, להורות דאע"ג דבעלמא קיי"ל כר"י, מ"מ באיסור דרבנן מודה ר"י לר"מ שאינו אסור אלא עד מוצאי שבת (ובשוגג מותר לגמרי), וזהו שחילק רבנו כאן בין איסורי דאורייתא לאיסורי ד"ס.

ולפ"ז אין צורך להגיה בלשון המג"א, כי מעולם לא נתכוון המג"א לדמות לגמרי מעשר למבשל דאורייתא, אלא כוונתו לומר שדינו כדין העושה דבר האסור מד"ס שאם עשה במזיד אינו אסור אלא עד מוצאי שבת, ולזה שפיר ציין לר"ן ורמב"ם דתרווייהו ס"ל הכי כנ"ל. ובזה סרה קושיית האחרונים על המג"א.

ב. במ"מ וציונים² נדחק בכוונת הציון לסי' שי"ח. ועיי"ש בבסוסי"ז שלהאוסרים מאכל שנתנו בו מלח בכלי ראשון על האש אינו אסור אלא עד מוצאי שבת, וע"כ דהיינו משום דס"ל שאינו אסור אלא מד"ס, וא"ש.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org