סי' רע"ח ס"א ואילך
אין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה, כלומר שהמלאכה צריכה לו בשביל גופה, דהיינו שצריך לו גוף הדבר שגוף המלאכה נעשית בו וכו'. אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כשהיא צריכה לו בשביל דבר אחר שאין גוף המלאכה נעשית בו, כגון שמכבה את הנר מפני שחס על השמן שלא ידלק כולו עכשיו או מפני שחס על חרס הנר שלא יבקע כשהפתילה דולקת עליו, שגוף מלאכת הכיבוי נעשה בפתילה והוא מתכוון במלאכתו מפני שצריך לשמן או לנר וכו', הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאינו מתכוין בשביל צורך הפחמים או הפתילה שהכיבוי נעשה בהן. ואפילו אם מכבה בשביל שצריך לפתילה, אינו חייב אא"כ צריך לחזור ולהדליקה אחר זמן, וגם היא פתילה חדשה שזהו פעם ראשון שהודלקה וגם לא הובהבה קודם שהודלקה, שע"י כיבוי זה היא מיתקנת להדלקה יותר ממה שהיתה בתחלה. אבל אם אין צריך לחזור להדליקה ולאחר זמן, ואפילו אם צריך לחזור ולהדליקה אלא שהיא פתילה ישנה שכבר הודלקה פעם אחת, ואפילו היא פתילה חדשה שלא הודלקה מקודם כלל אלא שהובהבה קודם שהודלקה, שע"י כיבוי זה אינה מיתקנת להדלקה יותר ממה שהיתה בתחלה, הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאף שהוא צריך לגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו, דהיינו שהפחם שבראשה שהכיבוי נעשה בו הוא צריך לו שיהא נוח לחזור ולהדליקה, מ"מ כיון שהדבר שהמלאכה נעשה בו אינו מתתקן כלום ע"י המלאכה יותר ממה שהיה בתחלה, הרי אין המלאכה צריכה לגופה של אותו דבר כלל כיון שאין מתקנת אותו כלום, ואינה נקראת מלאכה הצריכה לגופה אא"כ שהמלאכה מתקנת את גוף הדבר שנעשית בו יותר ממה שהיה בתחלה שאז היא צריכה לגופה, וגם שיהא צורך לאדם בגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו ומתקנת אותו.
במה דברים אמורים בכיבוי שהיא מלאכת קלקול שמקלקל ההבערה, לפיכך אינה חשובה צריכה לגופה בזה בלבד מה שגוף הדבר שנשעית בו צריך להאדם, אלא עד שגוף הדבר מתתקן ע"י המלאכה שנעשית בו יותר ממה שהיה בתחלה וכו'. אבל שאר מלאכות שאינן מלאכות הקלקול, אף [אם] אינן מתקנות את גוף הדבר שנעשית בו, שכיון שגוף הדבר שנעשית בו הוא צריך להאדם, הרי זה המלאכה הצריכה לגופה וכו'. ויש אומרים שאפילו מלאכת הקלקול אין צריך שיהיה התיקון יותר טוב כבתחלה, חוץ ממכבה הנר שאינו חייב אא"כ נתכוין להבהב הפתילה ע"י כיבוי זה שתהא נוחה לחזור ולהדליקה, אבל אם אינו חושש על הבהובה אלא שמתכוין בכיבויו לחוס עליה שלא תדלק כולו עכשיו, אע"פ שמתכוין כדי לחזור ולהדליקה לאחר זמן, מ"מ עיקר גוף הדבר שמלאכת הכיבוי נעשה בו הוא הפחם שבראשה שהאור אחז בו, וכיון שאין כוונתו בכיבויו בשביל שצריך לפחם זה אלא בשביל שצריך לשאר הפתילה שלא אחז בה האור, הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא לדבר אחר שאין המלאכה נעשית בו.
א. מקור דין זה דהמכבה את הנר אינו חייב לר"ש אלא אם צריך להבהוב הפתילה הוא בגמ' שבת ל"א ע"ב אמתני' דהמכבה את הנר וכו' כחס על הפתילה חייב וכו' רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם, דמקשי ר' יוסי כמאן ס"ל אי כר' יהודה ס"ל אפילו בהנך נמי ליחייב ואי כר"ש סבירא ליה פתילה נמי ליפטר, ומשני ר' יוחנן אמר לעולם כר"ש ס"ל ומאי שנא פתילה וכו', הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן.
ומקור השיטה הראשונה שהביא רבנו דבעינן תיקון יותר ממה שהיה בתחלה הוא מדברי התוס' שבת צ"ד ע"א ד"ה ר"ש, וז"ל: וכן סותר ע"מ לבנות נמי לא מחייב ר"ש דבעי שתהא צריכה לגופה, אלא כגון שסותר ע"מ לתקן יותר ממה שהיה בתחילה, כגון שהבנין האחרון טוב מן הראשון, כדמוכח בשמעתין דחס על הנר, עכ"ל.
ומקור הי"א החולקים פשוט שהוא מדברי התוס' ל"א ע"ב שם ד"ה וסותר שהעלו למסקנא שלא כדברי התוס' דף צ"ד הנ"ל1, וז"ל: בשלמא מכבה משכחת לה דמתקן כדפירש כגון לעשות פחמים, אלא סותר לא משכחת שיהא מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם וכו', וי"ל דכולהו ממשכן ילפינן לה, ולא היה כיבוי במשכן כ"א לעשות פחמין ולהכי לא מחייב ר"ש אלא בכה"ג, אבל סותר אשכחן במשכן שאין מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם, ולהכי מחייב שם אפי' ר"ש, עכ"ל. ומבואר מדבריהם דלעולם אף במלאכת קלקול א"צ שיהא תוספת תיקון בדבר, והא דהמכבה את הנר אינו חייב עד שיהא צריך להבהבה הוא מטעם אחר, משום דהכי הוה במשכן.
ומעין הדברים האלה היא גם שיטת רש"י שם ד"ה אפי' בפתילה וז"ל: דחס על הפתילה נמי אין צריכה המלאכה לגופה, דמלאכה היינו כיבוי, וכיבוי עצמו אינו צריך לו, דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה אם מתחילה הובהבה, עכ"ל. וכוונתו דהיכא שאינו צריך להבהבה אינו רוצה בכיבוי עצמו אלא לסלק האש מע"ג הפתילה, וכל מלאכה שאין האדם רוצה בה מצ"ע אלא כדי לסלק ענין שלילי אינה חשובה צריכה לגופה. הרי שגם לדעתו לא בעינן לתקן הדבר יותר ממה שהיה בתחילה, וכן הבינו התוס' דף צ"ד הנ"ל בדבריו.
אך הנה אע"ג דרש"י והתוס' בדף ל"א תרווייהו ס"ל דבעלמא א"צ תוספת תיקון במלאכת קלקול כנ"ל, מ"מ דבריהם בטעם הדבר אינם עולים בקנה אחד, אלא חלוקים הם בכללות הגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה. דעת התוס' (ובזה שווים דבריהם בדף ל"א ובדף צ"ד) דמשאצל"ג מיקרי כשעושה מלאכה ואינו צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לו במשכן אלא לענין אחר, כגון הצד נחש כדי שלא ישכנו, שאינו כעין הא דאשכחן במשכן שהיו צדין החלזון לתכלת והתחש לעורו וכה"ג. ודעת רש"י היא באופן אחר, דמשאצל"ג קרי כשאין לו רצון חיובי במלאכה זו אלא לסלק ענין שלילי, וכן מצינו בדבריו בכ"מ (עיין בדבריו שבת ק"ז ע"ב ד"ה הצד נחש לענין הצד נחש שלא ישכנו, שאילו היה יודע שיעמוד ולא יזיקנו לא היה צד, נמצא שאין רצונו בצידה זו אלא בסילוק הנחש, ועוד).
ואולם רבנו לא הזכיר מפירושים אלו כלל (ויעויין להלן סי' ש"מ ס"ב), אלא הכניס במקומם לכאורה פירוש חדש, דמשאצל"ג היינו שאינו צריך לגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו (ונפק"מ בכו"כ ענינים, וכמו שיתבאר).
ואף בהביאו גוף דברי הסוברים (הם רש"י והתוס' דף ל"א כנ"ל) דאע"ג דהמכבה את הנר בשביל הפתילה אינו חייב אא"כ מוסיף בה הבהוב מ"מ בעלמא א"צ במלאכת קלקול תוספת תיקון יותר משהיה בתחילה, מבאר רבנו טעם הדברים לפי דרכו, היינו לא כמו שפי' התוס' דדוקא בפתילה בעינן תוספת תיקון משום דהכי הוה במשכן, ולא כמ"ש רש"י דבעינן צורך חיובי והלכך לא סגי הכא בסילוק האש, אלא דהכא שאני כיון שאין כוונתו בכיבויו בשביל שצריך לפחם זה אלא בשביל שצריך לשאר הפתילה.
וכן פי' להלן סי' ש"א ס"י לענין זב היוצא בכיסו וז"ל: להאומרים שמשאצל"ג פטור עליה וכו' אף זה פטור, לפי שאינו צריך כלל לגוף הכיס שמוציאו ואין לו חפץ בגופו אלא שיצילנו מזיבתו, עכ"ל. וכן בסי' שט"ז סט"ז לענין נטילת נשמה וז"ל: י"א שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה, דהיינו שצריך לגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו, לפיכך הנוטל נשמה אינו חייב אא"כ צריך לגוף החי וכו' או שצריך להנשמה שניטלה ממנו דהיינו לדם היוצא ממנו ליתנו לפני כלבו, עכ"ל. וי"ל הא מנ"ל ולמה נייד מפי' רש"י והתוס' הנ"ל2.
[ובמ"מ וציונים כתב וז"ל: לכאורה כ"מ מתוס' דף ק"ו ע"א סוד"ה בחובל, שצריך לאפר והמלאכה אינה עשיית האפר, עכ"ל. והדברים תמוהים, שהרי שיטת התוס' שם מפורשת דהא דבעינן צריך לאפר אינו ענין למשאצל"ג, אלא בעינן שיהיה צריך לגוף המלאכה דהיינו ההבערה, ובזה כתבו התוס' דצריך לאפר חשיב צריך לגוף ההבערה כיון שע"י ההבערה נעשה האפר. אלא דמפרש"י שם ד"ה וברייתא משמע כדברי רבנו, שכתב דאפי' צריך לאפר לא הוי צריכה לגופה, ועכצ"ל דהיינו לפי שגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו הוא העצים ולא האפר].
ב. אך כד דייקת תמצא שדברי רבנו בזה מכוונים ביותר, ונראה שמקורו מדיוק ל' הירושלמי בכ"מ שמביא שיטת ר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור עליה. וכגון בפ' כלל גדול (ה"ב) לענין היתר כיסוי הדם ביו"ט אע"ג דקעביד גומא, וז"ל שם: ר' שמי אמר כו' דר"ש היא, דר"ש אמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר (וה"נ אינו צריך לחפירת הגומא אלא לעפרה, פ"מ), עכ"ל. וכן בפ' האורג (ה"ג) לענין הקורע על מתו דיצא י"ח ואינו צריך קריעה אחרת, ומוקי לה בגמ' כר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר. הרי דשיטת הירושלמי בכל מקום להזכיר תחת "צריכה לגופה" "צורך בגופו של דבר", ומשמע ליה לרבנו דגופו של דבר היינו גוף החפץ שהמלאכה נעשית בו.
ומפורשים הדברים בירושלמי אמתני' דהמכבה את הנר (פ"ב ה"ה), דהכי איתא התם: א"ר יוחנן ר' יוסי ור' שמעון שניהן אמרו דבר אחד, כמה דר' יוסי אמר עד שיהא לו צורך בגופה של פתילה כן ר"ש אומר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר. מה אית לך צורך בגופה של פתילה, רבנן דקיסרין רבי לעזר בשם רבי חנינא שכן שמשי אומנין מחרכי לן (שיהא נח להדליק בה, פ"מ), עכ"ל. הרי מבואר דגופו של דבר היינו גוף החפץ שהמלאכה נעשית בו, וכדמפרש ואזיל מה אית לך צורך בגופה של פתילה, וכן מפורש ממש כדברי רבנו בסברת רש"י והתוס' דהא דלא חשיב מלאכה הצריכה לגופה אלא כשמהבהב ומחרך הפתילה היינו משום דרק בכה"ג צריך הוא לגופו של דבר, והן הן דברי ר' יוחנן בתלמודא דידן (דעליה קיימי רש"י והתוס' הנ"ל) "הכא בפתילה שצריכה להבהבה עסקינן", דהא ר' יוחנן גופיה איהו בעל המימרא הנ"ל בירושלמי.
ג. ויסוד זה מוכח גם בכמה מקומות בבבלי, ומהם:
א) בדף צ"ד ע"ב, אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כו' פוטר היה ר"ש אף במוציא את המת לקברו, דחשיב מלאכה שאצל"ג. והקשה המאירי, הא הקבורה מצוה והיאך נאמר שאין הוצאה זו צריכה לגופה (ועיין רשב"א ורמב"ן שם). ואף שבירושלמי שם אוקמוה במת גוי, זה מטעם אחר, אבל מוכח דה"ה במת ישראל (ודלא כמ"ש בחזון יחזקאל שם, ועוד יתבאר להלן בסתירת דבריו בענין זה), ע"ש שהניח בצ"ע3. ושקו"ט בזה כמה אחרונים, ועי' שפ"א שהכריח מזה דהקבורה עצמה אינה מלאכה הצריכה לגופה, דכולה לא באה אלא שלא יהא המת מוטל בבזיון. אבל ע"פ משנת"ל לק"מ, שהרי דברים הללו מפי ר' יוחנן יצאו, והוא ניהו דאמר בירושלמי עד שיהא לו צורך בגופו של דבר, וא"כ הוצאה הצריכה לגופה היא דוקא כשצריך לגוף הדבר שהוא מוציא, אבל בנדו"ד שאינו צריך לגוף המת (היינו שאין לו בו צורך הבא לו ע"י הקבורה) ומוציאו לקברו לא הוי משאצל"ג, ופשוט4.
וכעין זה לקמן ק"ה ע"ב אמתני' דהקורע בחמתו ועל מתו פטור, דמקשינן בגמ' ורמינהו הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב, קשיא מתו אמתו קשיא חמתו אחמתו, ומתרצינן מתו אמתו לא קשיא הא במת דידיה הא במת דעלמא, חמתו אחמתו לא קשיא הא ר"ש הא ר' יהודה, עכ"ל. ופרש"י וז"ל: ומתו אמתו הכי נמי הוה מצי לתרוצי, אלא מעיקרא אהדר לאוקמינהו כחד תנא, ולא מיתוקמא אלא כר' יהודה, דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כמוציא את המת לקוברו, עכ"ל. והתוס' שם ד"ה הא ר"י דחו דבריו וכתבו דהקורע על מתו הוי מלאכה הצריכה לגופה כיון דהיא צורך מצוה (וכ"כ לקמן דף ק"ו ע"א ד"ה כל המקלקלין), וא"כ במת דידיה אף ר"ש מודה דחייב. ובחידושי הרשב"א השיג על דבריהם מהך דהמוציא מת לקברו דהוי נמי צורך מצוה ואפ"ה פוטר ר"ש. ובאמת בירושלמי אהך מתני' מפורש כדברי רש"י והרשב"א דר"ש פוטר אף בקורע על מתו (ומכאן סתירה למ"ש בחזון יחזקאל גבי המוציא המת לקברו דמיירי בירושלמי במת גוי דוקא, דאי בישראל הא הוי צורך מצוה, שהרי מפורש הכא דלהירושלמי בקורע על מתו הוי משאצל"ג אע"ג דהוי מצוה, וה"ה במוציא המת לקברו, ועיין במפרשי הירושלמי ובמראה הפנים שם). ולפי דברי רבנו א"ש דעת הרשב"א והירושלמי, דקורע על מתו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה אף שהוא צורך מצוה, כיון דאינו צריך לגופו של דבר היינו לתיקון גוף הבגד וכנ"ל.
וכן מה שהקשו התוס' דף צ"ד ע"א ד"ה ר"ש לשיטת רש"י מהקורע בחמתו למירמא אימתא אאינשי דביתיה, דאמאי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה והא צריך למלאכה ורוצה הוא שיהא בעולם, ולשיטת רבנו א"ש דאע"ג דצריך למלאכה מ"מ אין לו צורך בגוף הבגד כנ"ל.
ב) בדף י"ב ע"א מצינו דזב היוצא בכיסו הוי משאצל"ג. והנה בשלמא לרש"י היינו משום שאינו רוצה בזיבה זו שעל ידה בה הכיס (כמ"ש שם ד"ה הא ר' יהודה), אלא להתוס' אמאי פטור. ואי משום שאינו מוציא לצורך הכיס אלא לקבל הזיבה, מאי שנא מהא דאשכחן בהמצניע (צ"ד ע"ב) ומודה ר"ש במר לחפור בו וס"ת לקרות בו דחייב, פשיטא כו' מהו דתימא עד דאיכא לגופו ולגופה כגון מר לעשות לו טס ולחפור וס"ת להגיה ולקרות בו קמ"ל, הרי מפורש דלא בעינן שתהא ההוצאה לצורך הכלי, וסגי בהא דהאדם צריך לו. וכ"כ התוס' שם ע"א (ד"ה ר"ש פוטר), דדוקא גבי מקלקל בעינן לגופו ולגופה (היינו תוספת תיקון בחפץ ע"י המלאכה) והעתיק רבינו דבריהם בארוכה כנ"ל. וא"כ לכאורה ה"ה בזב היוצא בכיסו, דהא ודאי זב צריך לכיסו הוא, ול"ד למוציא המת וכה"ג שאינו צריך אלא לסלק המת, אלא הוי כמוציא מר לחפור בו, ואמאי פטר ר"ש.
אבל לשיטת רבנו א"ש, דהא דלא בעינן לגופו ולגופה היינו דלא בעינן שתהיה המלאכה לצורך תיקון הכלי, אבל עכ"פ בעינן שיהיה לו צורך בכלי זה הבא לו ע"י מלאכה זו, ולהכי המוציא מר לחפור בו חייב לר"ש כיון שצריך לו לתשמישו אע"ג דאינו לצורך תיקון הכלי, משא"כ זב היוצא בכיסו אינו צריך לגוף הכיס ואין לו חפץ בגופו אלא שיצילנו מזיבתו, ואע"ג דצריך לגוף ההוצאה (ודלא כמוציא המת), מ"מ לדידן הוי משאצל"ג כיון דאינו צריך לגוף הדבר, וכמבואר בארוכה בדברי רבנו בסי' ש"א שם5.
ובאמת ע"פ דברינו יומתק השקו"ט בהמצניע שם, דהו"א דר"ש לא מיחייב עד דאיכא לגופו ולגופה ולהכי אצטריך לאשמועינן דמודה ר"ש במוציא מר לחפור בו וס"ת לקרות בו כו'. ולכאורה מה ענין זה אצל מלאכת הוצאה, דבשלמא גבי מקלקל יש לדון אם הקלקול חשיב ע"מ לתקן היכא דל"ה לגופו ולגופה, ואכן נחלקו בזה רש"י והתוס' כנ"ל באורך, אבל מהיכא תיסק אדעתין דלא הוי הוצאה עד שיתקן הדבר שהוציא, דמה ענין זה אצל זה. ואף שכן היה במשכן, כמ"ש התוס' שם שהוצאת הנדבה היתה לעשות ממנה משכן וכלים, לכאורה אי"ז שייך כלל למעשה ההוצאה. אבל לשיטת רבנו א"ש, כי הצד השוה בכל המלאכות דבעינן שיהיה צריך גוף הדבר שנעשה בו המלאכה, ובזה אנו דנים מהו צורך זה, וקס"ד דבעינן שיהיה בהוצאה תועלת לאותו הכלי שהוא מוציא, וע"ז קמ"ל דסגי במה שהאדם צריך לגוף כלי זה, אף שאין תוספת תיקון בכלי עצמו. ובזה יתבאר היטב מהלך הסוגיא, דכיון דאמר רבה בב"ח א"ר יוחנן וכו' פוטר היה ר"ש אף במוציא את המת לקברו, והיינו כנ"ל דבעינן שיהא צריך גוף החפץ שמוציא והלכך פטור אע"ג שמוציאו לקברו, קאמר רבא ומודה ר"ש במר לחפור בו ובס"ת לקרות בו, דמהו דתימא דכיון דבעי ר"ש שיהא צריך גוף הדבר לא מיחייב עד דאיכא לגופו ולגופה, דסד"א דלא חשיב צורך בגופו של דבר אא"כ כוונתו לתיקון הדבר, קמ"ל דאף שאין כוונתו לתיקון הדבר מ"מ חשיב צורך בגופו של דבר כיון שצריך לו לתשמישו כנ"ל.
ועדיין צריך עיון רב ליישב שאר המקומות בבבלי כשיטת ר' יוחנן הנ"ל6.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור