שם ס"ד
אם בישל במזיד ונתערב התבשיל במוצאי שבת בתבשילין אחרים בטל ברוב ואינו נקרא דבר שיש לו מתירין וכו', אבל אם נתערב בשבת, כיון שבו ביום חל עליו שם דבר שיש לו מתירין לגבי אחרים שאין בטל להם ברוב, חל עליו שם דבר שיש לו מתירין גם לגבי המבשל, ונאסר לו התערובות הזה לעולם.
בקובץ פעמי יעקב גליון י"ב כתבו לדייק מדברי רבנו כאן למה שנסתפקו שם בדין חתיכה הראויה להתכבד שבטלה חשיבותה לאחר שנתערבה אם הותרה התערובת, דכשם שלענין דשיל"מ כתב רבנו דכיון שכר חל עליו שם דשיל"מ נאסר לו התערובות הזה לעולם, אפשר דה"ה לענין חהר"ל דכיון שכבר חל עליה שם חהר"ל נאסרה התערובת ואינה חוזרת להתירה. ולאידך כתבו לדייק מדעת המתירים (יד יהודה סי' ק"ב פיה"א סקכ"א ועוד) דאף חהר"ל כיון שבטלה חשיבותה בטלה.
ונתעוררתי להעיר בזה לענ"ד כי ממנו נקח דוגמא שצריך לדקדק בלשונו הזהב של רבנו וממילא רווחא שמעתתא כפי שיבואר לפנינו, וגם משום שיש לפשוט ספיקו של הכותב ממק"א ששם הדמיון עולה יפה.
ואען ואומר דלענ"ד אין הנדון דומה לראיה לא להאוסרים ולא להמתירים. דלהמתירים, לא מיבעיא לפמ"ש החת"ס בהגהותיו למג"א סק"ב דהא דאסור לדידיה הוא גדר דלא פלוג, וא"כ כשמותר למוצ"ש לאחרים מהיכי תיתי דיאסר לו, ואין זה שייך לביטול מציאות דדשיל"מ או חהר"ל כמובן. ואפי' את"ל דהא דאסור בשבת גם לדידיה הוא משום דכיון שהתערובת נאסרה לאחרים חל עליה איסור גם לדידיה (ועדמ"ש הרע"ב בכורים פ"ב מ"ב דכיון דחל על התערובת שם בכורים לענין האיסור לאכלן חוץ לירושלים חל נמי לענין ליאסר לזרים עיי"ש), ולפ"ז י"ל דזהו גדר בחלות האיסור ולא רק משום לא פלוג, מ"מ לא דמי, דהא דלאחרים מותר במוצ"ש הוא משום דזהו עצם הענין דדשיל"מ שהוא מותר לאח"ז, וה"ה לדידיה אין זה דפקע ממנו שם דשיל"מ במוצ"ש, אלא אדרבה הוא דשיל"מ שהגיע זמן היתרו (לאחרים וממילא ה"ה לדידיה בתערובת), משא"כ בנדו"ד דנשתנה המציאות דחהר"ל. ויש להוסיף לזה עוד הסברא דלא יהא טפל חמור מהעיקר (לדידיה לגבי אחרים) וכו' ואכ"מ. ומינה, דא"א להוכיח דהמתירים שם יתירו גם כאן.
ומכאן להאוסרים כאן, דהנה זה ודאי דמצד הסברא החיצונית כשהותר לאחרים הותר גם לדידיה, אלא דממ"ש המג"א דביו"ד אפשר דאיירי כשנתערב אחר השבת, והיינו דנדחק ליישב משום דקשיתיה לומר דאיירי בהכי, ואי ס"ד דגם בנתערב בשבת לדידיה אחר השבת דינא הכי, מאי דחקיה לאוקמי בשינויא דחיקא כי האי בלשון אפשר. וזהו טעמו של הפמ"ג ביו"ד שם סי' ק"ב בשפ"ד סקט"ו שחוכך בזה לאיסור משום דלמד כן מדברי המג"א [ועיין בהערות רעק"א לסי' שי"ח שכ' דה"ה כשנתערב בשבת וכו' (ולא הביאו בדרכ"ת ביו"ד), ונדחק לומר כן מצד הסברא הפשוטה ולכן לא הביא סייעתא לדבריו]. וכ"ז משום דהסברא הפשוטה היא דכשהותר לאחרים הותר גם לדידיה מה"ט דאמרן להמתירים כנ"ל.
והנה המעיין בלשון רבנו כאן רואה שהוסיף והאריך לבאר הענין, ולא הסתפק לומר דכיון שנאסר לאחרים נאסר גם לדידיה (עדמ"ש החת"ס דלא פלוג) או משום דגריר בתר רובא דעלמא (כמ"ש ביד יהודה שם), וגם לא סגי ליה לומר דכיון שחל עליו שם איסור לאחרים חל עליו שם איסור לדידיה (עדמ"ש הרע"ב הנ"ל), כי מצד כל טעמים אלו אין מקום לאסור להמבשל אלא בשעה שאסור לאחרים, אבל במוצאי שבת שמותר לאחרים שוב אין טעם לאסור. ולכן הוסיף והטעים דכיון שבו ביום חל עליו שם דשיל"מ לגבי אחרים וכו' חל עליו שם דשיל"מ גם לגבי המבטל, היינו דאין זה דין דחלות האיסור דלאחרים גם לדידיה (דאז קשה לומר דלאחרים יהא מותר ולו יהא אסור כנ"ל), אלא בחלות הגדרים דדשיל"מ, דכיון דהוי דשיל"מ לאחרים ה"ה לדידיה, ומה"ט הוי לכל חד כי דיניה, דלאחרים מותר במוצ"ש כיון שמלכתחילה לא נאסר להם אלא לבו ביום, ולדידיה יש איסור שאין לו מתירין שחל עליו גדרים של דשיל"מ, וממילא אסור לדידיה לעולם1.
והשתא דאתינן להכי פשוט דמה שרצה הכותב ללמוד מזה דכיון דעתה הוי דשאל"מ ומ"מ לא פקע ממנו הדין דשיל"מ, ממילא ה"ה בחהר"ל שנשתנה, אין לו יסוד, דגם בשבת האיסור עצמו הוא דשאל"מ שחל עליו גדרי דשיל"מ, וכ"ה גם במוצ"ש, ולא נשתנה כלל משבת למוצ"ש.
אך יש דמיון יותר קולע לפשוט ספיקו של הכותב, והוא מהמבואר בפמ"ג סי' ק"א בשפ"ד סק"א דאזלינן בתר השתא ואע"פ דלאחר הביטול לא הוי חהר"ל, ע"ש שכתב שדבר זה מפורש באו"ח לענין ביטול דבר שבמנין של נרות חנוכה, והיינו אפילו אם מיד שנפל ונתערב לא הוי חהר"ל מ"מ אזלינן בתר השתא ולא בטיל, וכ"ש וק"ו בנדו"ד דכשנפל עדיין הוי חהר"ל אלא דנשתנה אח"כ. ואם כי יש לחלק בין הנושאים, דשם הביטול גרם שלא יהיה חהר"ל ומחמת עצמו הוי חהר"ל משא"כ בנדו"ד, מ"מ לא נראה להלכה לחלק בחילוקים דקים כשהענין עצמו מפורש ומבואר להדיא.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור