שם סכ"ט
מי שנודע לו בשבת שהוציאו נכרים את בתו מביתו להוציאה מכלל ישראל מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל להצלתה וכו', ואפילו אם יצטרך לעשות מלאכה גמורה להצלתה, ואפילו אם הוא ספק אם יצילנה, מפני שענין זה הוא כפיקוח נפש שמחללין השבת אפילו בספק הצלה, שאין לך פיקוח נפש יותר מזה שלא תצא מכלל ישראל ותחלל שבתות כל ימיה, ומוטב לחלל עליה שבת אחת משתחלל היא שבתות הרבה, שמטעם זה ג"כ מחללין שבת בשביל פיקוח נפש וכו'. ולא אמרו שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך אלא כשחברו פשע בזה וע"י פשיעתו בא לו האונס אח"כ, כגון שהדביק פת בתנור בשבת ונזכר קודם שתיאפה וכו', אסור לאדם אחר לרדותה כדי שלא יבוא חבירו לידי איסור חמור של אפיית הפת בשבת, כיון שחבירו פשע במה ששכח והדביק פת בתנור בשבת, אבל כאן זה שהנכרים רוצים לאנסו לצאת מכלל ישראל לא פשע מאומה. אבל אם אין רוצים להוציאו מכלל ישראל, אלא שאונסים אותו לעבור עברה אחת אפילו לעבוד עבודה זרה ואח"כ יניחוהו להחזיק דתו, אין מחללין עליו שבת באיסור של תורה בשביל הצלתו וכו', מפני שלא ניתנה שבת לדחות אלא בשביל פיקוח נפש ולא בשביל הצלת עברה חמורה ממנה.
מקור דין זה הוא בב"י כאן, שהביא מתשובות הרשב"א שנסתפק אם מותר לו לחלל שבת כדי להציל בתו משמד, דהא אין אומרין לאדם חטא כדי שיזכה חברך, ופשט הב"י להיתר ע"פ מ"ש בתוס' פ"ק דשבת (ג' ע"א ד"ה וכי), שהקשו מהא דמי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו לעשותו בן חורין אע"ג דכל המשחרר את עבדו עובר בעשה, הרי שאומרים לו לאדון חטא כדי שיזכה העבד, ותירצו בב' אופנים: הא' דשאני מצוה רבה כגון פו"ר ובכגון דא לא אסרו, והב' דלא אמרו אאל"ח אלא היכא שחברו פשע, דלאו כל כמיניה להוסיף חטא על פשע כדי לזכות את חברו, אבל היכא דלא פשע מידי שרי למיעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד חבריה איסורא רבה. וכתב הב"י דבנדו"ד תרווייהו איתנהו ביה, אם לתירוצא קמא אין לך מצוה רבה מלהצילה שלא תשתמד, ואם לתירוצא בתרא הכא נמי לא פשעה, וחילול שבת אחת הוי כאיסורא זוטא לגבי הצלתה שלא תשתמד ותחלל שבת כל ימיה, עכת"ד.
והנה אע"ג דבהשקפה ראשונה נראה דהן הן דברי רבנו דמצוה להשתדל להצלתה כדי שלא תצא מכלל ישראל ותחלל שבתות כל ימיה1, הרי באמת לא ראי זה כראי זה, דמה שהזכיר הב"י ענין זה שאם תשתמד תחלל שבת כל ימיה, ר"ל דהצלה זו משמד היא מצוה רבה לגבי חילול שבת א' דעתה, דהא אם לא יצילה תחלל שבתות הרבה, ועפ"ז יש להתיר כאן לתירוצא בתרא דהתוס', דהיכא דחברו לא פשע שרי למיעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד חבריה איסורא רבה. אבל רבנו לא כתב כן, אלא ביאר דהטעם שמותר לחלל שבת להצלתה הוא משום דהוי דומיא דפקו"נ, דהא דפקו"נ דוחה שבת הוא משום חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה, וא"כ גם בנדו"ד חשיב כפקו"נ, דהא אם תשתמד תחלל שבתות הרבה. ומטעם זה מתירין לו לחלל שבת גם בשביל בתו קטנה, אע"ג דקטן אין בי"ד מצווין להפרישו מאיסור (ובמג"א סקכ"ט נסתפק בזה), וכן במקום ספק, משום דחשיב כפקו"נ לכל ענין. וכדעת רבנו משמע בלשון הט"ז סק"ה עיי"ש.
ומה שהוצרך רבנו לטעם זה מפורש בהמשך דבריו, דהיינו משום דפליג על הב"י בעיקר דינא וס"ל דדברי התוס' הנ"ל לא נאמרו לענין איסור שבת, דלעולם אין אומרין לאדם חלל שבת כדי להציל מאיסור אחר ואפי' מעוון ע"ז, ולאו משום דחילול שבת עצמו שקול כע"ז וממילא לא הוי איסורא זוטא לגבי איסורא רבה (כמ"ש במג"א שם עיי"ש), אלא מפני שלא ניתנה שבת לידחות אלא בשביל פיקוח נפש ולא בשביל הצלת עברה חמורה ממנה (ועיין בט"ז שם ובלבוש שכתבו טעם אחר).
אלא שעפ"ז לכאורה צע"ג מה שהביא רבינו בהמשך דבריו מהב"י ושאר הפוסקים, דהא דשרינן ליה הכא לחלל שבת הוא משום שאותו שהנכרים רוצים לאונסו לא פשע, ובכה"ג אומרין לו לאדם חטא לשיטת התוס' כנ"ל, ומשמע מזה שאילו היה פושע לא היינו מתירין. וזה תמוה ביותר, דהא הפוסקים הנ"ל כתבו כן לפי שיטתם, שטעם ההיתר הוא משום דהוי איסורא זוטא לגבי מצוה רבה, ובזה התירו התוס' דוקא היכא דלא פשע, אבל אם פשע אסור משום אין אומרים לאדם חטא, אבל לרבינו דפליג עלייהו וס"ל דאתינן עלה מטעם פקו"נ, א"כ מה לי פשע מה לי לא פשע, דמה לדין אאל"ח אצל פיקוח נפש.
ובביאור הדבר, הנה נראה פשוט שדין פקו"נ יש בו ב' דינים: הא' הוא עצם הדין דפקו"נ דוחה כל עבירות שבתורה, והב' הוא החיוב המוטל על האדם להציל את חברו, שהוא משום לא תעמוד על דם רעך והשבותו לו לרבות אבידת גופו וכו'. והטעם דחלל עליו שבת א' וכו' הוא רק לגבי עצם הדבר שפקו"נ דוחה שבת מטעם זה, אבל אין בזה כדי להטיל על האדם חיוב לחלל שבת כדי להציל את חברו, שהוא מטעם לא תעמוד על דם רעך וכו' כנ"ל.
ומעתה יתיישב בנדו"ד לענין שמד, דהא דשמד הוא כפקו"נ מטעם חלל עליו שבת א', זהו רק לעצם חומר הדבר שמטעם זה דוחה שבת, ובזה דמי לגמרי לפקו"נ כמו שהאריך רבנו, אבל ההיתר והחיוב לאיש אחר לחלל שבת כדי להציל משמד הוא לכאורה מצד דין ערבות דכל ישראל ערבין זה בזה, דכל היכא דהתירו לאדם לחטוא כדי להציל חברו מחטא הוא מטעם ערבות, דבלא"ה מנ"ל להתיר לו לחטוא כדי שיציל את חבירו, וכן הביא בערך השולחן (הספרדי) כאן בשם הרא"ם (והוא בפירושו לסמ"ג מ"ע מ"ב) דהא דהתירו לו בכ"מ לחטוא כדי לזכות את חברו הוא משום דזכות דיליה היא, שכל ישראל ערבים זה בזה (אלא דשם כתב כן רק לענין מ"ע משום דלא ס"ל כהתוס', ולדידן דנקטינן כהתוס' י"ל כן גם לענין מל"ת, וכ"מ מל' הרא"ש פ"ג דברכות סי"ד "שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילן מן העוון")2. וכיון דאתינן עלה מטעם ערבות, שזהו היסוד בכל מקום שאומרין לו חטא כנ"ל, שייך בזה כל הדינים והגדרים אימתי אומרים לו לאדם חטא, דזהו דוקא היכא דלא פשע וכו'3.
ב. ולפי משנ"ת דהא דשרי לחלל שבת כדי להציל בתו משמד מדין ערבות הוא דאתינן עלה, נראה דמכאן מקום לפשוט מה שנסתפק הנוב"י בדגול מרבבה סי' רע"א אם האיש מוציא את האשה בקידוש (אי מיחייבא מה"ת) מדין ערבות, שמפאת זה מוציא האיש את האיש אע"פ שכבר יצא בעצמו, דהא כתב הרא"ש (פ"ג דברכות שם) שהאשה אינה בכלל ערבות, או דילמא היינו דוקא שאין האשה נעשית ערבה לאחרים, אבל האנשים נעשים ערבים בעד הנשים, עכת"ד. וממה שבנדו"ד התירו לאיש לחלל שבת כדי להציל בתו, שהוא מטעם ערבות כנ"ל, מוכח דהאנשים עכ"פ נתערבו גם בעד הנשים.
וכן מוכח מדברי הנוב"י עצמו בצל"ח ברכות כ' ע"ב, שכתב להוכיח שכהנים ולויים אינם בכלל ערבות מהא דסוטה ל"ז ע"ב, שנמנו שם הבריתות שנכרתו לכאו"א מישראל בערבות מואב, שהם מ"ח בריתות לתרי"ג מצוות עבור ס' ריבוא וג' אלפים ותק"נ מישראל, והרי כהנים ולויים לא נכללו במנין זה, אלמא לא נכללו בערבות זו (וכמו שהוכיחו התוס' בקדושין ע' ע"ב ד"ה קשים גרים שהגרים אינם בכלל ערבות מדלא חשבינהו במנין זה, וא"כ ה"ה לענין כהנים ולוויים). והרי גם לדעת הצל"ח עכצ"ל דהישראלים שפיר נתערבו גם בעד הכהנים, שהרי במנין הבריתות חשיב כל תרי"ג מצוות כנ"ל ומצוות הכהנים והלוויים בכללם, ונמצא דאף לשיטת הנוב"י שהכהנים והלויים לא נכללו בערבות, היינו דוקא שאין יכולים להיות ערבים בשביל אחרים, אבל כל ישראל ודאי נתערבו גם בעד מצוות שלהם (ולא דמו לגרים שלא נתערבו ישראל בשבילם כלל כמ"ש בתוס' שם), וא"כ ה"ה בערבות אנשים לגבי נשים, דמאי שנא. ונמצא שספקו של הנוב"י בדג"מ נפשט מדברי עצמו בצל"ח.
ובאמת ממקומו הוא מוכרע דלא כהנוב"י, דכיון שעל כרחך נתערבו הישראלים גם בעד הכהנים במצוות שלהם כנ"ל, הרי סו"ס אין החשבון שבגמ' מכוון, שהרי בגמ' לא קחשיב אלא ס' ריבוא ושיריים בריתות לכאו"א מישראל וא"כ אין הערבות בעד הכהנים בכלל. וכיון שבלא"ה אין החשבון מכוון, א"כ שוב נפלה ראיית הנוב"י שאין הכהנים והלויים בכלל הערבות (בשגם שבלא"ה הוא דבר תמוה ומוזר מאד, ולא נזכר מחילוק זה כלל בפוסקים).
וגם מאי דפשיטא ליה להנוב"י שאשה אינה בדין ערבות לגבי איש או אשה אחרת, נחלק עליו הגרעק"א על אתר (סק"ד ובתשובותיו סי' ז'), וכתב דכוונת הרא"ש שאין האשה נעשית ערבה בדבר שאינה מחוייבת בו, דבהכי איירי בגמ' התם, וכמפורש בתוס' ברכות מ"ח ע"ב ד"ה עד דדוקא במקום שהאדם מחויב במצוה יכול להוציא אחרים ידי חובת מצוה זו (ועיין בצל"ח שם שהרגיש בזה), אבל במצוות שמחוייבת בהן בעצמה ודאי נעשית ערבה להוציא אחרים.
ולכאורה מהא דלא אשתמיט א' מהפוסקים לחלק בנדו"ד בין איש לאשה, משמע שגם האשה מותרת ומחוייבת לחלל שבת כדי להציל בתה או בת איש אחר משמד, ומוכח לכאורה כדעת הגרעק"א ודלא כהנוב"י4 (ובכל אופן גם לשיטת הגרעק"א צ"ל שאשה אינה יכולה לחלל שבת או לעבור עברה אחרת כדי להציל אחרים מעברה או מצוה שנשים אינן מחוייבות בה אפילו בגוונא שבלא"ה אומרים לאדם חטא).
ג. והנה מחלוקת הדג"מ ורעק"א תלויה לכאורה במה שיש לחקור בענין הערבות דכל ישראל, אם הוא ענין בפ"ע שכאו"א מחויב להשתדל שיקיים חברו כל המצוות, או שהוא דין פרטי בכל מצוה, שכשם שהוא מחויב בה בעצמו, כך הוא מחויב גם עבור חברו5. ובתשובות צפע"נ (ירושלים תשכ"ה ס"ה) חקר כן לענין לפני עיוור, ועיין כו"פ (יו"ד סי' כ"ז סק"ב) דחיוב לפנ"ע שייך לערבות, וכן מצינו עד"ז גבי חיוב תוכחה6, דגם זה הוא מטעם ערבות, כמ"ש בפסקי דינים להצ"צ יו"ד סי' קנ"ז, ע"ש. ונראה דבדג"מ ובצל"ח נקט שהוא ענין בפ"ע, וממילא מחוייב כ"א מישראל להשתדל שיקיים חברו גם המצוות שהוא אינו מחוייב בהן בעצמו, דאין זה שייך כלל להחיוב שלו, ולכן ממה שכתב הרא"ש דאין האשה מוציאה את האיש י"ח בברהמ"ז מוכח שאינה בכלל ערבות כלל, דאל"כ היה לה להתחייב בברכת האיש מצד ערבות אף שהיא עצמה אינה חייבת בברהמ"ז. משא"כ לדעת הגרעק"א זהו דין פרטי בחיובו בכל מצוה, ולכן היכא דהוא עצמו אינו מחויב, אינו ערב לאחרים וממילא אינו מוציא אחרים, ולכן אין האשה מוציאה את האנשים במקום שאינה מחוייבת, ואין מזה ראיה שאינה בכלל ערבות.
ובדברי רבינו בקו"א לסי' רס"ג סק"ה משמע כאופן הב'7, שכתב שם לבאר מ"ש הרא"ש והטור שבני הבית הבודקים את החמץ כל אחד במקומו ישמעו הברכה מבעה"ב ויצאו בברכתו, דמשמע שעכ"פ חייבים בברכה, וז"ל: והטעם משום דהם מצווים במצוה זו מדין ערבות וכו', ואף שהבעה"ב נפטר בברכה אחת לכל החדרים, מ"מ הן צריכים לברך על מצוות שעושין דהם חייבים בעשייתם, דמה לי שחייבים מחמת עצמן ומה לי שחייבים מחמת ערבות, עכ"ל. ומשמע שלשיטתו החיוב מחמת ערבות הוא מעין החיוב מחמת עצמו ולא דין כללי בכל המצוות8.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור