רפאיני ה' וארפא
תקנד
לעילא כו', ומעורר שפע יותר נעלה מבחי' משכיל הנ"ל בגילוי בבחי' איתן כנ"ל בענין וצדקה כנחל איתן כו' וד"ל.
והנה בגלות נאמר סמכוני באשישות כו' כי חולת אהבה אניסד, כי הנה ענין החולה שאבד חוש הטעם ולא יכול לטעום שום טעם במאכל, והיינו מצד שיש לו אש זרה המנגד לאש הטבעי שהוא חום הטבעי שממנו עיקר החיות כו', כ"ה בבחי' אלקות הנה יש בחי' אש דקדושה שהוא ענין אשהסו ואיש אש ה'סה ואש י', אש ה' הוא רשפי אש התשוקה לצאת מגדר הכלי בבחי' מי לי בשמיםסז ועמך לא חפצתי כו' ואח"כ נמשך השפע מלמעלמ"ט ג"כ בבחי' רשפי אש שזהו בחי' אש י' כו'. אך לעו"ז יש אש זרה דק"נ, והיינו רשפי אש שבתאוות היתר, כי הנה תאוות היתר הוא ג"כ קליפה [וראי' שכאשר משה עלה למרום בתכלית הקדושה גם לחם לא אכלסח כו'], אך נק' ק"נ וסמוכה לקדושה ולכן יכולה להכלל בקדושה והיינו כאשר אוכל לעבודת ה' כו', אך כאשר אוכל למלאות תאוותו ברשפי אש וחום התאווה אז יורד ק"נ ונכללת בגקה"ט ולכן נק' אז בשם זונה [כמאמר ולא תתורו כו' אשר אתם זוניםע כו'] ותרגומו נפקת בראסט, היינו שיצאה חוץ לגבולה שהיא סמוכה לקדושה ונכללה ברע גמור בגקה"ט כו' וזהו ענין אש זרה כו'. והנה בחי' אש ה' דקדושה הוא בחי' הצמאון צמאה לך נפשיעא כו', והוא בחי' רצוא שהוא בחי' העלאה מלמטלמ"ע כו', ואח"כ נמשך מלמעלמ"ט מבחי' מים חיים הנ"ל לרוות הצמאון עד שנעשה בחי' שוב מן הרצוא והיינו התענוג האלקי שמרווה הצמאון רשפי אש אלקי כו'. והנה כ"ה יש מים דקליפה שהוא בחי' תענוגי עוה"ז המרווים צמאון רשפי אש זרה הנ"ל ונמצא שע"י שיש לו אש זרה בתענוגי עוה"ז עי"ז מרווה צמאונו בתענוגי עוה"ז, ועי"ז אובד חוש התענוג להתענג באלקות כו', וזה כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חייםעב ע"י אש זרה לחצוב להם בארות נשברים שזהו לרוות צמאונו בתענוגי עוה"ז שנק' בארות נשברים ע"ש שנמשכו מבחי' שביה"כ כו' וזהו מארז"ל רעה אחת שהיא כשתיםעג, היינו האש זרה והדביקות בתענוגי עוה"ז, שזהו שתים רעות, אך אעפי"כ רעה אחת היא כי הא בהא תליא כו'. והנה לתקן אש זרה ע"ז מבקש הנביא בעד כללות ישראל רפאיני ה', והיינו ע"י שימשיך אש יותר עליון בנש"י, ועי"ז ממילא יתרפא מבחי' החולי דאש זרה הנ"ל.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור