א

סימן קכט

בדין אשה שנעקר המקור המבואר בדברי הכו"פ סי' קפ"ח ובדברי כאאזמו"ר נ"ע שם. והנה דין זה כבר נזכר בשו"ת גדולי האחרונים מהן בשו"ת פנ"י סי' ו' ובתשו' גאוני בתראי סי' כ"ח ובכו"פ ובתשו' מעיל צדקה ובס"ט סי' קפ"ח ובשו"ת זכרון יוסף סי' י"ב. ובספר באר יעקב. והנה הפנ"י שם הקיל אפי' רואה בהרגשה וז"ל סס"י הנ"ל ע"כ נלע"ד ברור דלפי' הר"ש אפי' ידעינן בודאי דדם נדה שיצתה מן מקורה והרגישה דם מן המקור מ"מ כיון דע"י חתיכה בא טהורה דלא טמאה תורה אלא אם היא רואה כדרך הנשים. אבל אם היא רואה שלא כדרכה טהורה כמו בשפופרת כו' כיון שאין דרך לראות כך כו' אפי' אם דם ממש הוא ויוצא בלא חתיכה מ"מ כיון שהחתיכה מוציאה דם מן המקור אין זו דרכה כו' עכ"ל. ובענין מ"ש אפי' כו' ויוצא בלא חתיכה לכאורה הוא נגד הגמרא ויתבאר לקמן אות ז' בעזה"י. אמנם הכו"פ סי' קפ"ח סס"ק ב' לא הקיל לסמוך על פי' הר"ש לבדו כיון דלרש"י ותוס' אין זה היתר אא"כ יש לזה עוד צירוף היינו בבודקת ומוצאה בלי הרגשה הואיל ודעת מהר"ם מרוטנבורג בהגמי"י דבעינן דוקא הרגשה גמורה אפי' בבדיקה. ולא אמרינן אימור הרגשת עד הוא ולכן סמך בצירוף שני הסברות היינו דהר"ש ומהר"ם והקיל במקום עיגון עכ"ד. וכ"ד אאזמו"ר נ"ע והמע"צ סס"י ל"ד החמיר בזה ומ"מ לא נתבאר בדבריו בפירוש להחמיר אפי' רואה שלא בהרגשה. והנה נציע השיטות שיש בסוגיא דגמרא הנה לפי שטת רש"י בהא דאמר אביי ד' כ"ב ע"א כי פליגי בחתיכה מר סבר היינו ר"א דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ור"ל דדם נדות הוא ולאפוקי מרבנן בתראי דס"ל דאין דרכה כו' ואין זה דם נדה ולכן לר"א היכא דהחתיכה פלי פלויי טמאה דהא בבשרה קרינן בה דליכא חציצה ומ"מ בחתיכה דשיעא טהורה מטעם חציצה ואע"ג דלעיל ברבי יוחנן ארשב"י ס"ל כיון דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה בבשרה קרינן ביה דמין במינו אינו חוצץ צ"ל דר' אליעזר פליג עלי' וס"ל אע"ג דדרכה כו' מ"מ הוי חציצה. א"נ י"ל דדרכה דקאמר ר"א היינו לאפוקי ממ"ש רבנן בתראי דאין זה דם נדה אבל מ"מ ס"ל דאין רגילות כלל שתהיה רואה דם בחתיכה. ומש"ה הוי חציצה. ונמצא מבואר מפרש"י לפי תירוצו של אביי דעיקר הטעם דמבבשרה ממעטינן הרואה דם בחתיכה הוא משום חציצה הא היכא דליכא חציצה טמאה אפילו אין דרכה לראות דאין לומר דלא נצרך טעמא דחציצה אלא משום דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה דא"כ ל"ל לרש"י לפרש בומר סבר דהיינו רבנן בתראי משום דלאו דם נדה הוא יפרש כפשוטו דכיון דס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה לכן אפילו פלי פלויי וליכא חציצה טהורה. ואין לומר משום דלשון הברייתא וחכ"א אין זה דם נדה אלא דם חתיכה. משמע לפרש דלאו דם נדה הוא כלל דהא לרבא אין הפי' כן כמבואר ברש"י דכ"ב א' ד"ה ורבנן סברי. וא"כ גם לאביי היה יכול רש"י לפרש כן. א"ו משמע דס"ל לאביי היכא דליכא חציצה טמאה אע"ג דאין דרכה לראות כך וכן ברואה בשפופרת דטהורה היינו משום חציצה הא אם יש בקעים וסדקים בשפופרת שהדם נוגע בבשרה טמאה וכן הוא בפסקי הרשב"ץ פ' המפלת הרואה דם בשפופרת שאינו נוגע בבשרה טהורה משמע דוקא כשאינו נוגע הא נוגע טמאה אע"ג דלכ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת. רק לגירסא ברש"י שלפנינו דכ"א סע"ב בשפופרת כ"ע לא פליגי דטהורה. דאין דרך רואה בכך משמע דהא דאין דרך רואה בכך הוא מועיל מצד עצמו לטהרה דאם היכא דיש חציצה ל"ל טעמא דאין דרך רואה בכך הא אפי' בחתיכה דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה לר"א אעפ"כ היא טהורה כשיש חציצה. מיהו באמת מהרש"ל מוחק זה מפרש"י. וכ"ז לאביי אמנם רבא מתרץ דכ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. וכ' הס"ט בחידושיו וגם בתשו' שבסי' קפ"ח וז"ל דלפרש"י ע"כ הך אין דרכה דקאמר רבא אין הפי' כמו אין דרכה דקאמר אביי דלאביי פירוש אין דרכה כו' לפיכך אין זו דם נדה אלא דם חתיכה. אבל בדברי רבא ל"ל הכא אלא דה"ק רבא כיון דאין דרכה לראות בחתיכה אע"ג דודאי דם נדה הוא אפ"ה טהורה כיון שלא ראתה כדרך שהנשים רגילות לראות עכ"ל. והביא ראיה מלשון רש"י דלאו ראייה היא כו'. ול"נ ראיה יותר ממ"ש רש"י דקרא מתורת ראייה מעטיה ואלו הפי' דאין זה דם נדה כלל אין שייך לומר דקרא מעטיה מתורת ראיה דהא ה"ז כדם מכה וא"צ למיעוט הכתוב. א"ו משמע דדם נדה הוא רק דקרא מתורת ראיה מעטי' מדכתיב מבבשרה ולא בחתיכה. ולפ"ז אפשר דלרבא כיון טעם המיעוט מבבשרה היינו דבחתיכ' טהורה כיון דאין דרך רואה בכך ואע"ג דליכא חציצה כמו בפלי פלויי טהורה מיהו הס"ט בסי' קפ"ח סק"ד (בתשובתו הראשונה לדודו בד"ה והנה בתשו' פ"י) כ' וז"ל וכיון שכן ליכא למימר לרבא לכ"ע אין דרכה אפי' בפלי פלויי דא"כ היינו שיטת הר"ש מקוצי כו' ול"ל לר"ש לסתור פרש"י כו' א"ו צ"ל דלפירש"י איכא לפרש הא דקאמר דכ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה היינו בחתיכה דשיעא ורבא לאו אדברי אביי קאי דמיירי בחתיכה דפלי פלויי אלא לדחות דברי המקשה דלעיל כו' עכ"ל ע"ש. ומ"מ אין ההכרח בפירש"י עצמו לומר כן רק שר"ש פי' כן ברש"י. ולפ"ז ענין הפארפאל א"א לטהר לפרש"י דאע"ג דאין דרך הנשים לראות בענין זה מ"מ כיון דהדם נוגע אח"כ בבשרה טמאה דמבבשרה לא ממעטינן רק היכא שיש חציצה ויש להקשות לפרש"י א"כ הא דתנן המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה הרי סתם מתני' דביש עמה דם דהיינו על גב החתיכה טמאה היא לכ"ע וכיון דלרבנן בתראי דברייתא לאביי דם שבתוך החתיכה אינו דם נדות כלל כ"א דם החתיכה ולכן אפי' פלי פלויי והדם נוגע בבשרה טהורה שהרי הוא כדם היוצא מחוטמה א"כ אמאי טמאה בדם שע"ג החתיכה מנ"ל דהוא דם נדה נימא שדם זה נמשך מדם שבתוך החתיכה דרך הבקעים ומ"ש מהרואה דם מחמת מכה ותניא בתוספתא פ"ג דנדה ספק דם החדר ספק דם המכה טהור והכא רגלים לדבר שבא מהחתיכה כיון דבא עם החתיכה. וצריך לומר דלפירש"י הא דתנן אם יש עמה דם טמאה לא מיירי בחתיכה דפלי פלויי כ"א בחתיכה דשיעא מש"ה א"א לספק בדם שבתוך החתיכה דאיך יצא מתוך החתיכה על גבי החתיכה כיון דהחתיכה סתומה אבל בחתיכה שיש בה בקעים והדם יוצא מהחתיכה להבקעים באמת י"ל דגם אם יש דם ע"ג החתיכה היא טהורה דתלינן שנמשך מתוך החתיכה וא"כ אין זה דם נדות אלא דם חתיכה. אך לכאורה יש לצדד דהנה אם ראתה דם בשפופרת חלולה משני צדדים וקצרה באופן שהגיעתו להחדר ויצא הדם רק דרך השפופרת בחציצה והפסק רק כיון שהשפופרת קצרה אזי למטה בתוך כותלי הרחם יצא הדם מהשפופרת יש להסתפק כי יש לנטות לכאן ולכאן. דלכאורה י"ל דטמאה דהא כיון שנגע אח"כ בכותלי בית הרחם בתחתיתם א"כ בבשרה קרינן ביה דכל בית החיצון מהתחלת צואר הרחם עד סוף כותלי בית הרחם מקרי בבשרה. ואע"ג שאין דרך הנשים לראות כך מ"מ הא טעם זה לבד לא מהני כנ"ל אלא משום בבשרה ממעטינן לה שלא יהיה חציצה. וכיון שכאן נגע בבשרה אחר שיצא מהשפופרת אין כאן חציצה. וכן משמע לכאורה מדפירש"י גבי הרואה דם בשפופרת ונמצא בתוכו דם דלכאורה לל"ל בתוכו א"ו דאם נמצא בבשרה אע"פ שעבר דרך השפופרת ואין דרכו לראות בכך טמאה. מיהו זה אינו די"ל דכוונת רש"י דאם לא נמצא בשפופרת אזי חיישינן שיצא מן המקור שלא ע"י השפופרת כלל ויש לנטות ג"כ דטהורה דהא עיקר טומאת הדם הוא כשיוצא מן המקור ובא לבית החיצון ובכאן כיון תחלת ביאתו לבית החיצון הוא ע"י חציצה והפסק שלא כדרך שהנשים רואות ונדחה מטומאה לכן אין לו טומאה אח"כ אף שנגע אח"כ בתחתיתו. ולכאורה תליא בפלוגתא דהחוות דעת והנו"ב בענין הרגשה כשלא הרגישה בשעה שזב הדם מהחדר לבית החיצון רק אח"כ כשכבר היה בבית החיצון הרגישה זיבת הלחלוחית. הח"ד בסי' ק"צ כ' דנ"ל דטהורה כיון שבשעה שנפל מהמקור להפרוזדור לא הרגישה ורחמנא טהריה להדם שבא בלא הרגשה מאין יתחיל הטומאה בפרוזדור עכ"ל וכ' עוד דמדברי תשו' נו"ב משמע דאפי' במרגשת שדבר לח זב בפרוזדור אפי' לא הרגישה בשעה שזב ממקורה ג"כ מקרי הרגשה והוא תמוה עכ"ל. וכמו שהבאתי זה לקמן סעי' ז'. וכן ראיתי בספר עצי לבונה רס"י ק"צ תופס בפשיטות סברת הח"ד. וצ"ע בסוגיא דסוכה פרק לולב הגזול דל"ג ע"א בענין יש דיחוי אצל מצות ולגבי קדשים ודאי יש דיחוי. וא"כ למאי מדמינן לה האי טומאה. והנה לדברי הח"ד ה"נ כיון שבא לפרוזדור ובית החיצון בהפסק השפופרת ורחמנא טהריה משום בבשרה. א"כ יש לומר שלא יתחיל טומאה אח"כ. ולהנ"ב י"ל כמו גבי הרגשה מיטמאה אח"כ כמ"כ הכא לאחר שיצא הדם מהשפופרת ונגע בבשרה טמאה. וא"כ גם בנידון הפארפאל שקצת מן הרחם נשתרבב וירד למטה בבית החיצון כמ"ש הכו"פ. וא"כ כשהדם זב ויורד דרך שם. הרי זה בשר הרחם שירד למטה מפסיק בין הדם ובין בית החיצון. וא"כ הדם אף שבא לבית החיצון עדיין אינו מטמא מפני שהוא בחלל הקצת מהרחם שירד למטה וא"כ הגיע לכלל מקום המיטמא ואעפ"כ טהור. א"כ י"ל שגם אח"כ לא יותחל בו טומאה. ומ"מ י"ל דלא דמי כלל לשפופרת. דהתם הדם יוצא מהחדר ואעפ"כ יש הפסק בינו ובין בית החיצון. ע"כ שייך לומר רחמנא טהריה. משא"כ גבי פארפאל שכשירד קצת מהמקור עם הדם שבתוכו לפרוזדור הרי עדיין לא יצא הדם מהמקור ע"כ מה שהחתיכה מפסיק בין הדם והפרוזדור אינו כלום ואח"כ כשיוצא מהחתיכה לפרוזדור מתחיל בו טומאה. וכעין מ"ש רש"י בסוכה דף ל"ג ע"ב בד"ה הכי גרסינן כו' אגד הזמנה בעלמא הוא כו' והלכך אפי' דיחוי מעיקרא אין כאן עד שיקדש עליו היום כו'. ומ"מ אינו מוכרח דהא עכ"פ אינו במקומו בהחדר שלמעלה מבית החיצון כ"א ירד עם קצת החדר לבית החיצון וצ"ע:

קיצור. נתבאר ג' דעות שיש בענין פ"פ הא' תשובת פ"י שמקיל לגמרי אפי' רואה בהרגשה. ב' הכו"פ דאינו מקיל אא"כ יש צד להקל משום דלא הרגישה. ג' המע"צ דמחמיר בכל ענין. ונתבאר דלפרש"י לאביי היכא דליכא חציצה טמאה אע"ג שלא ראתה כדרך שהנשים רגילות לראות. ולרבא לפ"ד הס"ט בחידושיו היה מקום לומר שאם לא ראתה כדרך שהנשים רגילות לראות טהורה אף לפרש"י ע"ש בחידושיו דכ"ב סד"ה רבא אמר אמנם בתשובתו לדודו שבסי' קפ"ח סק"ד בד"ה והנה בתשובת פנ"י משמע דהיינו דוקא בחתיכה דשיעא. וא"כ היינו משום חציצה. ולפ"ז ענין הפארפאל מה שקצת מהרחם יורד ומשתרבב למטה בבית החיצון א"א לטהר לפרש"י. ומ"מ נתבאר איזה סברא שי"ל דקצת הרחם שנשתרבב ג"כ חשוב חציצה בין הדם לבית החיצון אלא שמ"מ זהו רחוק ואינו מתקבל. עמ"ש בתשובה המתחלת אם יש שרש למ"ש הב"ח סי' קפ"ח שנהגו הנשים שלא לילך למרחץ בימים שבין לבישת לבנים לטבילה מענין לכשנעקר הוא משחיר כו':

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org