סימן סז
ד
וראיה לדבר לכאורה ממ"ש הפוסקים בדין נטל"פ דאינו אוסר תערובתו אפילו האיסור בפ"ע מוטעם ומושבח אלא שפוגם תערובתו מותר ואין צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאוכלו אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו והיינו דוקא כשנתערב איסור מועט עם היתר מרובה כמ"ש כ"ז בש"ע רס"י ק"ג. והנה אע"פ שהאיסור מועט וההיתר מרובה מ"מ כזית בכדי אכילת פרס הוא דאורייתא. וטעם זה שפוגם רק קצת אינו מספיק להתיר מצד עצמו דכל שאינו נפסל מאכילת אדם היו לוקין עליו מדאורייתא. וא"כ עכצ"ל דההיתר הוא משום דכזית בכדי אכילת פרס דאסור היינו כשיש טעמו וממשו. משא"כ כשטעמו פוגם ה"ל ממשו של איסור בלא טעמו וזה מותר כל שההיתר רבה על האיסור. נמצא דעיקר ההיתר בנטל"פ משום דה"ל כאילו אינו נותן טעם כלל. דהפגם מהני לומר דהטעם כמאן דליתיה דמי. אבל לומר שמועיל להתיר מצד שמקלקל זה א"א לומר כיון דפוגם רק קצת אלא דמהני לומר דלא אסרה תורה טעם כזה. ונשאר רק הממש של איסור בלי טעם לכן בטל ברוב. כן נראה ממ"ש הרשב"א בתה"א (בית ד' סוף שער ראשון דף קי"א ע"א) וז"ל שהאיסור המועט בטל אצל היתר המרובה דבכל התורה כולה הולכין אחר הרוב ואי משום טעמו של איסור שהוא נטעם ונרגש בו כאילו הוא בעינו ונרגש בו לאסור את ההיתר המרובה אדרבה הוא פוגמו כמו שאמרנו וכמש"ל בשאר נטל"פ עכ"ל. הרי עיקר טעם ההיתר דנ"ט לפגם משום ביטול ברוב. ודבריו צריכים ביאור מ"ש דבכל התורה כולה הולכין אחר הרוב. הא מין בשאינו מינו בכזית בכדי אכילת פרס אסור דאורייתא ולוקין עליו ואע"פ שההיתר רב הרבה על האיסור ועכצ"ל דכוונתו כך דמצד ממשו של איסור בדליכא נתינת טעם בטל ברוב וכזית בכא"פ דאסור היינו משום שיש טעמו וממשו והכא כיון דטעמו כמאן דליתיה א"כ נשאר ממשו והוא בטל ברוב. ואע"פ דטעמו בלא ממשו אסור ולא מהני רוב עד שיהי' כ"כ שיתבטל הטעם ולא יהי' נרגש מ"מ ממשו בלא טעמו מתבטל ברוב דאחרי רבים להטות משא"כ בטעמו ולא ממשו שהטעם נרגש וה"ל כניכר האיסור כמ"ש הפמ"ג סי' ק"ג בשם הרשב"א. והנה אף דהרשב"א דף קי"א כתב כן גבי דברים הפגומין מעיקרן מ"מ עכצ"ל דטעם ההיתר של דברים המשובחין אלא שפוגמי' התערובות הוא ג"כ רק משום דה"ל כאילו אין נותנין טעם כלל וממילא ממשו של איסור בטל ברוב וכן מפורש בדבריו דקי"ט ריש עמוד ב' וז"ל כיון שנותן טעם לפגם כל שהוא בתערובתו מותר לפי שאינו נותן טעם דאדרבה פוגם עכ"ל. הרי יסוד ההיתר דכיון דפוגם אפילו רק משהו ה"ל עכ"פ כאילו אינו נותן טעם כלל וממילא מתירין מצד ביטול ברוב. והשתא אתי שפיר הקושיא שהקשו איך למדו דין היתר דנטל"פ כשפוגם רק כל שהוא מדין נבלה שאינה ראויה לגר דנפסל לגמרי ונפסד מאכילת אדם ואע"ג דהתם היינו להתירה בפני עצמה והכא הוא ע"י תערובות מ"מ אין ענין זה לזה דיש לנו לומר דכשנפסד מאכילת אדם מותר אפילו בפ"ע. משא"כ כשפוגם רק קצת כיון דבאיסורי' קאי בפני עצמו ה"ה שאוסר תערובתו לגמרי. אבל לפמ"ש א"ש דסברא הוא כיון דע"י קלקול הטעם לגמרי עד שאינו ראוי לאכילת אדם ניתר ממשו של איסור ממש. אלמא דהטעם דבר גדול הוא כמו כן יש לנו לומר דטעם הפוגם קצת אף דאין בו כח להתיר ממשו של איסור מ"מ הטעם אינו אוסר עוד עכ"פ ואינו לא מתיר ולא אוסר. ואין טעם אוסר אלא כשנהנים ממנו כמו שאמרו בלשון המשנה שיש בהנאתו בנותן טעם אבל כשאין הנאה כלל מטעם זה אינו אוסר עכ"פ ונשאר האיסור רק מצד ממשו של איסור. וסברא זו למדו חז"ל מדחזינן דהקפידה תורה על הטעם עד שכשנפגם הרבה מתיר הממשו של איסור ע"כ י"ל דכשאין נפגם רק מעט נהי דאינו מתיר מ"מ אינו אוסר ג"כ. וכיון שנשאר האיסור רק מצד ממשו של איסור על כן כשנתערב הוא בטל ברוב כנ"ל. אלא שלכאורה יש קושיא ע"ז מדין מין במינו דצריך ג"כ ששים אע"ג דליכא ענין נותן טעם כלל וה"ל כממשו בלא טעמו ועכ"ז צריך ששים. ויש לחלק דשאני התם דהאיסור יש בו טעם ופולט טעמו בההיתר רק שאינו נרגש ע"כ גזרינן אטו מין בשאינו מינו וכמ"ש הרשב"א בתה"א (דף ק"ז ע"ב) וז"ל ואפילו במין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו מ"מ כיון שבכנגדו במין בשאינו מינו נרגש החמירו מדבריהם ואסרוהו עכ"ל. הרי דבמין במינו היינו שאין הטעם נרגש אבל ודאי יש התפשטות הטעם להכי אסרוהו מדבריהם. משא"כ דבר הנטל"פ ה"ל כאילו אין בו טעם כלל רק ממשו של איסור לכן בטל ברוב. ועדיף מיבש ביבש במין במינו דבטל ברוב אע"ג דיכול לבוא לידי נ"ט כשיבשלוהו. כ"ש הכא דא"א שיבוא לידי נ"ט. ועפ"ז י"ל בנ"ד שהדם מועט מאד במוחל הבוריקעש רק אחד בחמשים ואין נרגש כלל שום זכר בהצוקער מן דם כלל רק שבאנו לחוש כיון שאין בהצוקער ג"כ טעם בוריקעש א"כ ה"ז טעם חדש לגמרי א"כ י"ל שהאיסור הי' ג"כ גורם לצמיחת הטעם החדש הזה. וע"ז י"ל לו יהי כן כיון דזוז"ג שרי. א"כ טעם זה החדש לא חשבינן לי' טעם האיסור כלל כיון דמשונה ומובדל לגמרי תכלית ההרחק מטעם האיסור. א"כ אין טעם האיסור רק כגורם לטעם זה עם רבים מגורמי ההיתר שהם עיקריים כנ"ל וזוז"ג שרי אפילו כששניהן גורמין בשוה כ"ש בכה"ג ונמצא נשאר לחוש רק מצד ממשו של איסור בלי טעם והוא בטל ברוב. ונראה שנד"ז עדיף טובא מענין טעם חדש שהזכיר הרז"ה גבי כותח הבבלי דהתם לא נשתנה החמץ כלל אלא שמכל מקום אין טעמו נרגש כי ע"י עירוב הג' דברים חמץ ונסיובי משתנה טעמן לטעם אחר ואין הדגן ניכר בעירוב אלא שהוא מסייעו לתת לו טעם חדש. ובאמת שהראב"ד ז"ל השיג ע"ז ואמר שאי אפשר שיהי' הג' שבו ממין אחר ולא יהיה טעמו נרגש בו. משא"כ הכא בהצוקער פשיטא ופשיטא דפנים חדשות לגמרי באו לכאן (אפילו לגבי מוחל הבוריקעש י"ל כן מכ"ש) לגבי הדם עכ"פ:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור