סימן ה
ד
והנה מהרי"ט בתשו' חי"ד סי' ט"ו פי' דפושע אין לו תקנה אלא ע"י תשובה דפז"ב והכריח כן ממ"ש הרשב"א בתשו' סי' תקצ"ד ואם יראה בעיניכם שהוא כמיקל ופושע ראוי שלא להחזירו אף בקבלת דברי חבירות ומ"ש בתשו' סי' כ' וסי' תרל"ב אם ראינוהו דואג ומתאנח מקבלים אותו ע"י קד"ח לאו אפושע קאי אלא שזהו הוראה שלא הי' פושע כו'. והפר"ח סי' קי"ט שם (ד"ה תו איכא למידק) ס"ל דלהרשב"א בפושע ג"כ יש לו תקנה ותקנתא דבפז"ב היינו במזיד ממש. ומ"ש הרשב"א בסי' תרי"ד. דמיקל ופושע אין להחזירו אפי' בקד"ח היינו לומר דבקד"ח לחוד לא סגי דדלמא איערומי קא מערים אבל אם מיד שנמצאת טרפה ראינוהו דואג ומתאנח באופן דליכא למיחש לאיערומי בודאי דמהני וכמ"ש בסי' תרל"ב. עכ"ל. ואאזמו"ר הגאון ז"ל ג"כ מסכים בזה להפר"ח דבסי' כ' ותרל"ב כוונת הרשב"א דאע"פ שהי' פושע מ"מ אם ראינוהו דואג ומתאנח ע"ז מקבלין אותו ע"י קד"ח. וכ"מ פשט ל' תשו' הרשב"א דאילו לפי' מהרי"ט הכי הל"ל ולא כל הימנו לומר שוגג הייתי אא"כ ראינוהו דואג ומתאנח. שהיה במשמע שעי"ז נאמן לומר שוגג הייתי ושמפני כן מקבלין אותו. אבל לפמ"ש הרשב"א ולא עוד אלא שצריך לדקדק אחריו אם ראינוהו דואג כו' משמע שבזה לא נסתר מ"ש תחלה שאינו נאמן לומר שוגג הייתי אלא דאעפ"כ כיון שהוא דואג ומתאנח על פשיעותו ה"ז תשובה מעולה ובודאי לא יוסיף עוד לפשוע לכן מקבלין אותו. וגם בלא"ה נ' כן דהא הר"ן ב' הראב"ד כ' בפי' דלפושע מהני קד"ח ושיצא לו זה מסוגי' דבכורות דל"א ששם נז' קד"ח כמ"ש הר"ן בחי' פז"ב. א"כ הרשב"א ג"כ שהצריך קד"ח משמע דנמשך אחר דעת הראב"ד א"כ משמע ודאי דמיירי ג"כ אפילו בפושע אלא דמחמיר טפי מן הראב"ד דבעינן ג"כ דוקא ראינוהו דואג ומתאנח כו'. וטעמו י"ל דס"ל כמ"ש הר"ן פז"ב בשם הרמב"ן לחלק בין טבח שהוא ממונה על הצבור דהוא כמותרה ועומד ובין מי שאינו ממונה מהצבור ובבכורות מיירי בשאינו ממונה לכן מהני לי' קד"ח לבד משא"כ בטבח הממונה על הצבור מחמירין טפי דאף דשאין לו חי"מ ל"מ קד"ח אא"כ ראינוהו דואג כו'. א"נ י"ל דס"ל כקושיי' הרא"ש בתשו' שהביא הב"י סי' קי"ט דגבי טרפות שהוא מעיקרי הדת כו' לא שייך תקנתא דקד"ח ולכן ס"ל להרשב"א דבעינן שיהי' דואג ומתאנח כו'. אמנם מ"ש הרשב"א בתשו' בסי' [תקצ"ד] שאם נראה שהוא כמיקל ופושע ראוי שלא להחזירו אפי' בקד"ח לא ניחא ליה לכאאזמו"ר נ"ע בישובו דהפר"ח דמיירי דוקא בלא ראינוהו דואג ומתאנח ע"ז. דא"כ מדוע לא פי' כן הרשב"א דאם ראינוהו דואג ומתאנח ע"ז מהני לקבלו כמו שפי' בסי' כ' ותרל"ב. ומדסתם כאן שלא להחזירו משמע דמלתא פסיקא הוא וכמ"ש מהרי"ט דמזה מוכח דפושע אין לו תקנה. ולכן פי' רבינו ז"ל לחלק בין פשיעה לפשיעה. דמ"ש בסי' כ' דמהני דואג ומתאנח לפושע לקבלו ע"י קד"ח זהו כשאירע לו מכשול מחמת פשיעותו כו'. ומ"ש בסי' [תקצ"ד] דפושע אין להחזירו היינו כשהי' מיקל ופושע דרך קלות ולא שאירע לו מכשול שלא בדק יפה בפשיעותו כו' דבכה"ג אע"ג שהוא דואג ומתאנח אח"כ איכא למימר איערומי קא מערים כו'. ואפשר לבאר דברי רבינו החילוק בין פשיעה לפשיעה. כמו בדיני ממונות השומר חנם חייב בפשיעה אע"ג שאינו מזיק בידים א"כ אינו מזיד ומ"מ חייב ואעפ"כ הוא פטור על האבידה אע"ג דכ' הפוסקים דאבידה קרובה לפשיעה כו' וע' בתוס' דב"ק (דכ"ז ע"ב) ד"ה ושמואל כו' ומ"מ לא באתי לדמות זה ממש דאפשר כאן י"ל דאפי' בפשיעה ממש י"ל דמכשול אירע לו בפשיעותו. רק הבאתי דוגמא לחלק בין פשיעה לפשיעה כו' וצ"ע. ונמצא דעת רבינו ז"ל הוא דעת מכרעת בין מהרי"ט והפר"ח. דלמהרי"ט לשום פושע ל"מ שום תקנה זולת תקנתא דפז"ב ולהפר"ח מהני תקנתא דדואג ומתאנח וקד"ח אפילו כשהי' מיקל ופושע דרך קלות כעובדא דנשאל הרשב"א בסי' [תקצ"ד]. ורבינו ז"ל ס"ל דבכה"ג דסי' [תקצ"ד] לא מהני וכ"מ בש"ע סי' י"ח סעי' י"ט. וכן משמע שהבין מהרמ"ל בתשו' סי' ע"ו ממש"ש די בזה כו' ע"ש. וע' בכנה"ג סי' י"ח אות ס"ד בשם דמש"א. אמנם לשאר פושע שאירע לו מכשול בפשיעותו מהני אע"ג דלמהרי"ט לא מהני וכמו אפילו ביצא טרפה מת"י ב"פ שהביא מהרי"ט ראי' מעובדא דההוא סמיא בביצה (דף ט"ז ע"ב) לענין עירובי תבשילין ובא"ח סי' תקכ"ז דכששנה בחטא נק' פושע והיינו כשהוא איסור וטרפות אחת דומי' דעירובי תבשילין שהוא ענין א' למהרי"ט ל"מ כלל קד"ח אפילו ראינוהו דואג ומתאנח. ורבינו ז"ל הכריע דבכה"ג מהני קד"ח. והנה בחי' הר"ן בסנהדרין (דכ"ה) שם הקשה על תירץ דהראב"ד דמחלק בין מזיד ובין פושע. וז"ל ואין זה מחוור שהרי שנינו שם החשוד למכור תרומה לשם חולין ואין מזיד גדול מזה. ותירץ הרמב"ן ז"ל שלפי שהיה טבח זה ממונה לרבים ורבים היו סומכים עליו החמירו עליו שלא למנותו עוד על הדבר וחששו שהיה מערים וראיה לזה מאי דאמרינן בפרק ג"ה טבח שנמצא אחריו חלב. כאן להלקותו כאן להעבירו. הרי שהחמירו מלקות על הטבח הממונה ולא מצינו כן על שאר החשודין. וכדאמרינן האי שתלא טבחא ואומנא כמותרין ועומדין דמו כלומר שמעבירין אותו על השוגג כמזיד. והר"ר דוד תלמידו ז"ל הוסיף טעם אחר דהיינו טעמא שחששו דאערומי קא מערים לפי שהעבירוהו ממנויו וחששו שקבלתו אינה מלב ונפש אלא כדי שיחזירוהו למנויו. אבל קבלת החשודין שבמסכת בכורות שהן באין מעצמן לקבל דברי חבירות ולא ענשו אותן בכלום הדבר ברור שכל שבאין לעשות תשובה שפותחין כמו שאמרו מן קרא דשובו בנים שובבים עכ"ל. והנה נידון קושיית הר"ן מהא דהחשוד למכור תרומה לשם חולין נמצא ג"כ בתשו' מהריב"ל ח"א כלל ט' סס"י נ"ג הביאו הפר"ח בסי' קי"ט ס"ק כ"ח. שהעתיק תשו' הרשב"א דסי' ס"ד וכ' עליה וז"ל יראה בהדיא מתוך זאת התשובה דדוקא בטבח שהוציא טרפה מתח"י ובמוכרי דברים האסורים מדאורייתא תשובתם קשה עד שילכו למקום שאינם מכירים אותם ויחזרו אבידה בדבר חשוב. אבל במוכרי דברים האסורים מדרבנן כגון גבינות העכומ"ז וכיוצא בזה סגי להו בקבלת דברי חבירות לבד כו' ולולי כי המוביל הוא נחוץ היה בדעתי להאריך ולכתוב מאין הוציא הרשב"א ז"ל לחלק בין איסור דאורייתא לאסורין דרבנן דסגי להו בקבלת דברי חבירות גם הייתי רוצה לכתוב לתרץ קושיא גדולה היא בעיני למה החמירו בפרק זה בורר בההוא טבחא דנפיק טרפה מתותי ידיה שילך למקום שאין מכירין אותו וישיב אבידה בדבר חשוב ובבכורות על ההוא שהיה חשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין וכל הנהו דההוא פרקא אמרי דסגי להו בקבלת דברי חבירות עכ"ל מהריב"ל. נראה לכאורה מרמיזותיו דיש לתרץ דההיא דבכורות מיירי בתרומה בזמן הזה דרבנן ולכן סגי לי' בקד"ח. וצ"ע דבתשו' ח"ב סס"י פ"ו כ' אהא דתנן ספ"ב דע"א (דל"ט ע"ב) וכן לתרומה. דלכאורה נ' דאין לחלק בין תרומה לשאר איסורין דאורייתא כו' וע' בפר"ח סי' קי"ט סס"ק ל"ו. ועיין בלח"מ פי"ב מה' עדות ה"ט שכ' לתרץ קושיות מהריב"ל מההיא דתרומה דשאני טבח מפני שמערים שלא יעבירוהו מאומנתו. אמנם הפר"ח סי' קי"ט סס"ק כ"ח השיג על יסוד קושיא זו דמהריב"ל וס"ל דבההיא דמוכר תרומה לא מהני כלל קד"ח והביא ע"ז ראי' נכונה מהרמב"ם ספ"י מה' מטמאי משכב ומושב ה"י וכ"מ שם אך נעלם ממנו שהר"ן בחי' כ' בהדיא כמ"ש מהריב"ל וע' בתוס' דע"א (ד"ז סע"א) כ' דקד"ח קאי על ע"ה החשודין על המעשרות ושביעית ובתשו' הרא"ש כלל כ' דין כ"ט שהביא הב"י סי' קי"ט שכ' ולא שייך להזכיר כאן קבלת חבירות כי חבירות הוא פרישות דבר שלא היו נוהגין בו רוב המון העם אבל ענין הטרפות הוא מעיקרי הדת כו' אם עשה במזיד כו' רשע הוא כו' עכ"ל משמע ודאי שאינו מפרש ע"ד הר"ן ומהריב"ל דבמוכר תרומה לשם חולין יהיה מהני קד"ח דה"נ הוא איסור ברור מעיקרי הדת כו':
קיצור. מהרי"ט והפר"ח מחולקים בפי' תשו' הרשב"א למהרי"ט פושע אין לו תקנה רק ע"י תשו' דפז"ב. והפר"ח ס"ל דיש לו תקנה ע"י קד"ח אם ראינוהו דואג וכ"ד אאזמו"ר נ"ע רק שכ' לחלק בין פשיעה דרך מכשול או דרך קלות בשאט נפש דנידון כמזיד. ובמוכר תרומה לשם חולין כ' הר"ן ומהריב"ל דמהני קד"ח והשיג ע"ז הפר"ח וכ"מ מהרא"ש והרמב"ם:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור