סימן סג
ו
ויש למצוא כה"ג איסור אמ"ה שאסור מדאורייתא לישראל ואעפ"כ לא שייך כלל לב"נ. והוא מ"ש הרמב"ם פ"ה מהמ"א הי"א דהוציא העובר את ידו ומתה הבהמה וחתכו אח"כ היה לוקה משום אמ"ה. דנלע"ד מוכרח דלב"נ ליכא איסור מאחר דמקור איסור אבר שיצא חוץ למחיצתו הוא מפסוק ובשר בשדה שאין שייך לב"נ וכמו טרפה. אע"ג דלרבי יוחנן ס"פ גיד הנשה (דק"ב ע"ב) איסור בשר מן החי ג"כ נלמד מפסוק זה. ובהדיא מבואר בגמרא פרק העור והרוטב (דקכ"א ע"ב) דאסור לב"נ וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' מלכים הי"א. אך כבר עמדו ע"ז בחידושי הרשב"א והר"ן ס"פ העור והרוטב ותירץ בשם הרמב"ן דבב"נ מודה ר' יוחנן דמפסוק לא תאכל הנפש עם הבשר משמע ג"כ במ"ה ע"ש הטעם. ובחי' הר"ן משמע דגם במ"ה נלמד מפסוק אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו וזה כמ"ש הלח"מ. והכ"מ והלח"מ שם אשתמיט להו דברי הרשב"א גם להכו"פ סי' ס"ב סק"ג. ועכ"פ כ' הרשב"א בהדיא דפסוק ובשר בשדה לישראל נאמר ולא לב"נ. וכיון שכן אבר שיצא לא שייך כלל לב"נ. דל"ד לבשר הפורש מן החי דאסור להם מלא תאכל הנפש דהא הכא לא נפרש כלל עד שמתה הבהמה. ואין האיסור [משום] אמ"ה רק משום ובשר בשדה דמיני' ילפינן יוצא. ופסוק זה לא לב"נ נאמר. ואין להקשות דאם איסורו רק משום ובשר בשדה איך היה לוקה עליו משום אמ"ה אע"כ הטעם משום דמיתה עושה ניפול וכמ"ש המגיד דהיינו כאלו נפל מחיים וכדפירש"י במשנה (דקכ"ז ע"ב). וא"כ גם לב"נ ליתסר משום אמ"ה. דהא ודאי הא דמיתה עושה ניפול עיקרו אמרו גבי אבר המדולדל דכיון שהאבר נתלש ואי אפשר לו להעלות ארוכה ע"ז אמרו דמיתה עושה ניפול משא"כ באבר שלם או אפי' נתלש רק שיכול להעלות ארוכה אין שייך ענין עושה ניפול אלא דבאבר העובר שיצא ס"ל להרמב"ם דמיתה עושה ניפול כמו באבר המדולדל ואע"פ שהוא שלם. והיינו ודאי משום דיצא ולא מהני ליה שחיטה ומשום דמרבויא דקרא חד נפקי מובשר בשדה טרפה. וא"כ כיון דפסוק זה לא נאמר לב"נ ולא שייך להם איסור יוצא כלל ה"ל אבר זה כאילו הוא בפנים ומיתת העובר מתירתו מדין איסור אמ"ה ולא שייך בזה מיתה עושה ניפול כלל מאחר דאבר מחובר הוא בשלימות. ועוד נלע"ד די"ל דדין מיתה עושה ניפול ג"כ לא שייך לב"נ דהא שחיטה אינו עושה ניפול רק מיתה עושה ניפול. ובב"נ י"ל דמיתה ג"כ אינו עושה ניפול כמו שחיטה לישראל שהרי הא דמיתה עושה ניפול למדו בחולין (דף ע"ד א') ממקרא הנאמר בויקרא י"א וכל אשר יפול. ופסוק זה לישראל נאמר ולא לב"נ וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א בפסוק ובשר בשדה. ולפ"ז גם באבר המדולדל דאיתא בגמ' (דף ע"ד א') דאם מתה הבהמה לוקה על האבר וכדפסק הרמב"ם פ"ה מהמ"א ה"ו י"ל ג"כ דבב"נ ליכא לאו מאחר דהטעם משום דמיתה עושה ניפול. וזה י"ל דלא שייך להם כלל מטעם הנ"ל. והפמ"ג רס"י י"ד לא כתב כן בכ"ז. והיוצא מכ"ז מאחר דמצינו איסור גמור דאמ"ה לישראל שאין בו שום איסור לב"נ כמו הדין דהרמב"ם פ"ה הי"א. גם הדין דהלכה ו' לפ"ד התוס' והרשב"א דאבר המדולדל שריא לב"נ. א"כ מעתה לא יפלא אם בדרני ג"כ אף אם לישראל אסירי משום אמ"ה משום דלא מהני להו שחיטה דלב"נ דאין מצוים על השחיטה ליכא שום איסור כלל כנ"ל:
קיצור. וכה"ג מ"ש הרמב"ם פ"ה מהמ"א הי"א ואם מתה כו' היה לוקה משום אמ"ה נ' דאינו שייך לב"נ אף דהטעם משום מיתה עושה ניפול מ"מ היינו באבר היוצא ואיסור אבר היוצא נלמד מפסוק ובשר בשדה דלישראל נאמר ולא לב"נ כמ"ש בחה"ר ס"פ העור והרוטב. ואפשר גם מ"ש הרמב"ם שם ה"ו כאילו נפל מחיים לפיכך היו לוקין עליו משום אמ"ה ג"כ אינו שייך רק לישראל כי הפסוק שממנו למדו בחולין (דע"ד א') דמיתה עושה ניפול לישראל נאמר כמו פסוק ובשר בשדה. וא"כ לא יפלא אם גם איסור אמ"ה דדרני הוא כה"ג:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור