סימן נה
ג
ועדיין יש לומר דמ"מ בבהמה טהורה ששחט ישראל כיון דיצתה מידי אבר מן החי לגמרי. שמא חשיבא כמתה לגמרי וכן משמע בתוספות רפ"ו דחולין (דף פ"ד ע"א) ד"ה בעינן ס"ל להר"ר שמעיה לחלק בין טהורה לטמאה דמ"ש רפ"ט דחולין דמפרכסת חשיבא כחיה עד שתמות אע"פ ששחט בה שנים או רוב שנים זהו בטמאה. אבל בבהמה טהורה כיון שנשחטה בה רוב שנים אינה חשיבא כחיה (ומ"ש בו הפמ"ג פי' אחר הוא דוחק). ובזה א"ש הגמרא חולין (דכ"א) דבשחיטת שני סימנין חשוב הותזו ראשיהן די"ל דמיירי בבהמה טהורה כו' ועוף הטהור כו' וא"ש דעת רש"י ד"כ סע"ב דבשני סימנין חשוב מתה. דז"ל רש"י שם ד"ה וכי מתה עומד ומולק. דהא ודאי עוף בחד סימן מתה ואמאי מעכב שני עכ"ל. א"כ ה"ה בהמה בשני סימנין חשוב מתה. וקשה דהא אמרינן שחט בה שנים הרי היא כחיה לכל דבריה ולדברי הר"ר שמעי' דיש חילוק בין טמאה ובין טהורה אתי שפיר. וא"ת בטהורה ג"כ איך יתכן לומר דחשוב כמתה הרי אע"פ ששחט בה שנים אסור לאכול ממנה עד שתצא נפשה. אך באמת רש"י שם (דף קכ"א ע"ב) ד"ה וממתין כ' דאסמכתא דרבנן בעלמא הוא. וכ"כ בהדיא (דקכ"א ע"א) בד"ה השוחט בהמה טמאה לעכו"ם. וז"ל והא דאמרינן דאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה מדרבנן הוא כו'. ואף שהרמב"ם פ"א מה' שחיטה דין ב' כ' שעובר בל"ת והיינו דמדאורייתא הוא רק שאינה לוקה עליו משום דה"ל לאו שבכללות. והלח"מ שם הביא ראיה לדעת הרמב"ם מהסוגיא דפרק השוחט (ד"ל ע"א) מ"מ גם להרמב"ם אינו משום אבר מן החי. כ"א משום לא תאכלו על הדם. כ"כ הת"ש סי' כ"ז סק"ד. וכ"מ בהדיא בהרמב"ם פ"ט מה' מלכים דין י"ב אסורים לבני נח משום אבר מן החי. משמע אבל לישראל ליכא משום אמ"ה. דאם היה אסור לישראל משום אמ"ה. לא היה פעולה מה שימתין עד שתצא נפשה. וגם על מה שאסרה לב"נ משום אמ"ה השיגו עליו הרשב"א והכ"מ מהא דליכא מידי דלישראל שרי ולא"י אסור. עכ"פ יצא מזה דישראל ששחט בהמה טהורה לכ"ע ע"י שחיטה יצא מדין אמ"ה וא"כ אינה חשיבא עוד חיה כמ"ש התוס' רפ"ו דחולין הנ"ל. וא"כ שמא נאמר לענין בשר ששהה ג"י בלא מליחה ג"כ יש לחשוב משעת שחיטה מאחר דמאותו זמן לא חשיבא עוד חיה. אגב נאמר מ"ש הת"ש סי' כ"ז סק"א ומי הכריחו לרש"י נלע"ד דהלח"מ פ"א מה' שחיטה תירץ זה מדהקשה על הרמב"ם דלדבריו אמאי מטמאה טומאת אוכלין כו'. א"כ זה הכריחו לרש"י לפרש כן ולא כמ"ש הת"ש ממרחק ממתני' דביצה (דכ"ה) כ"א ממקומו מהמשנה דר"פ העור והרוטב. ומטמאה טומאת אוכלין כו'. שוב ראיתי כן בפמ"ג במשבצות רס"י כ"ז:
קיצור. שמא נאמר לחלק דישראל ששחט טהורה שאני דכיון דע"י השחיטה יצאה לגמרי מדין אמ"ה. תו אינה חשיבא חיה כלל וכמ"ש התוספות רפ"ו דחולין. והאיסור לאכול ממנה עד שתצא נפשה אינו שייך כלל לדין אבר מן החי. דאל"כ אף לאחר שתצא נפשה היה אסור באכילה:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור