סימן סג
ה
ולענין למכור הכבד לב"נ שפמ"ג סי' פ"ד במשבצות ס"ק כ"א ובשפ"ד ס"ק מ"ב כתב דדרני אסור להושיט לב"נ דעובר על לפני עור. לכאורה יש להשיב דלא שייך איסור זה לבני נח. דלישראל הוא דאסירי משום דלא מהני להו שחיטה ור"ל דשחיטת הבהמה לא מהני לדידהו כיון שיש להם חיות לעצמן כדפירש"י. וגם בהן עצמן לא שייך בהו שחיטה כ"כ הט"ז סי' פ"ד ס"ק כ"ב. לכן ממילא קיימא באיסורייהו. וה"ל איסור זה כעין מ"ש בגמרא (דס"ט א') בעובר שהוציא ידו כו' לית לי' תקנתא לאיסוריה בשחיטה או כמ"ש (דע"ה ב') בולד הבא מבן פקועה שבא על בהמה מעליתא למ"ד חוששין לזרע האב דלב"נ לא שייכו איסורים ההם מאחר דא"צ שחיטה. וה"נ נימא כיון איסור הדרני דלא מהני להו שחיטת הבהמה. א"כ מה"ט גופא נימא דכשמתים הדרני בטל איסור אמ"ה שבהן לב"נ. משא"כ לישראל אסירי משום דבאו מדבר הטעון שחיטה והני לא מהני להו שחיטה. אע"ג דבחייהם י"ל דאסירי לב"נ ול"ד לשאר שקצים דלית להו איסור אמ"ה כמ"ש בסנהדרין (דנ"ט). מ"מ כאן מאחר דבאו מבהמה שיש בה איסור אמ"ה י"ל שכמ"כ גם הם אסורי' כיון שיש להם חיות. אכן אם מתו אמאי לא יהיו מותרין לב"נ. ואיך יהיו הם חמורים לב"נ יותר מהבהמה עצמה. ולא דמי לבשר שפירש מהבהמה חיה דאסור לב"נ אף לאחר שמתה הבהמה. דשאני התם שהוא אח"כ כמו שהוא בעת שפירש מהחי. משא"כ הנך דרני כשפירשו הם חיים ואח"כ כשמתו יהיו מותרים כדין הבהמה עצמה. אלא שי"ל דא"כ גם לישראל אמאי אסורים משום אמ"ה אף כשמתו כדמשמע מפירש"י לא יהיו אסורים לישראל רק משום אינה זבוחה דהיינו נבלה. ומאחר דלישראל אסורים משום אמ"ה א"כ ה"ה לב"נ. ויש לחלק דנבלה זהו בדבר שיש תקנתא לאיסוריה ע"י שחיטה רק שלא נשחטו משא"כ דרני דלית להו תקנתא בשחיטה ליכא בהו איסור נבלה כדוגמת מינין טמאין שאין שחיטה מועלת בהן דכתב הרמב"ם רפ"ד מהמ"א דאינו לוקה עליהן משום נבלה אלא משום בשר טמאה. וה"נ הני דרני כיון דמעיקר התהוותם לית להו תקנתא בשחיטה נשארו באיסורן הראשון שהיה עליהם בחייהם דהיינו איסור אמ"ה. דאיסור אמ"ה שבהם הוא איסור מוחלט כמו בשר טמאה במינים הטמאים ול"ד לשאר איסור אמ"ה שיש לו תקנתא ע"י שחיטה. וכ"ז לישראל דייקא. משא"כ לב"נ דגם לבהמה א"צ שחיטה א"כ גם דרני יש תקנתא לאיסור אמ"ה שבהם ע"י מיתתם. אך באמת זהו דוחק דגם לישראל אע"ג דלית להו תקנתא בשחיטה מ"מ האיסור אמ"ה שבהם אמאי לא יהיה לו תקנה ע"י מיתתם. ולכן אם לישראל נשארו באיסור אמ"ה גם במיתתם ה"ה לב"נ. אכן אפשר לומר דמ"ש בגמרא ופירש"י באיסורייהו קיימן אין ר"ל שגם במיתתם נשאר עליהם איסור אמ"ה. רק דהוו להו דוגמת שקץ האסור כיון דבאו מאיסור אמ"ה ואי אפשר שיהיו נתרים לישראל משום דלא מהני להו שחיטה ה"ל כמין שקץ דלא מהני ליה שחיטה. וה"ל כמין טמא. וכן משמע בהדיא לפמ"ש בירושלמי דתרומות בפרק האשה שהיתה אוכלת בתרומה ר' חייא בשם רבי יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה שקץ אסור באכילה מה טעמא בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו אמר רבי יונה רבי הושעיא בעי מה בינה לבין זיזים שבעדשים ליתושים שבכליסים לתולעים שבתמרים ושבגרוגרות (מיני תולעים הגדילים בעדשים ושבכליסים מין קטניות שהם מותרים אם לא פירשו וחזרו) תמן בגופיהן הן ברם הכא אינו בגופו. עוד שם בירושלמי אבא בר רב הונא השוחט בהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה ורבי יונה אמר אסור באכילה מה טעמא בהמה בבהמה תאכלו ולא עוף בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו עכ"ל. והנה מקודם נבאר קצת דברי הירושלמי. הנה המפרש' שם הרב הגאון מהר"א כ' תמן בגופיהון הן תמן בעדשים עצמן הן גדילים משא"כ שקץ בבהמה מעלמא הגדילים בבשר עצמה אינו חייב אף בבהמה ואפילו מותרים הם עכ"ל. ור"ל דטעם איסור התולעים שבבהמה הוא משום דאמרינן דמעלמא אתו כמ"ש בגמרא שלנו ספא"ט גבי קוקאיני. והגדילים בבשר הבהמה מותרים שם. וא"כ ר' יוחנן ס"ל כרב שישא בריה דרב אידי לפירש"י שם ספא"ט. והנה מלבד שהתוס' שם הקשו ע"ז. עוד קשה טובא מה צריך קרא ע"ז ולא שקץ בבהמה אלא ודאי משמע הקרא דדומיא דבהמה בבהמה תאכלו בכה"ג ממש שקץ בבהמה לא תאכלו. והיינו בדנתהווה בבהמה ממש. וכן פי' המפרש הנ"ל בעצמו אח"כ גבי ולא שקץ בבהמה דגבי חזיר ועוף וז"ל ור' יוחנן דס"ל נמי לעיל שקץ אסור היינו שאין לו ג"כ פרסות כעוף דגבי עוף מודה ר' יוחנן כדאיתא בריש בהמה המקשה עכ"ל. הרי דדרשא ולא שקץ בבהמה מיירי לר' יוחנן ג"כ אפילו כשנתהווה בגוף הבהמה. וא"כ תולעים שנתהוו בבהמה מחיים דאסירי מה"ט דולא שקץ בבהמה משמע ודאי דאסורים גם כשנתהוו בגוף הבהמה. ובכנה"ג סי' י"ג בהגהת הב"י אות למ"ד כ' דלא כן היא גירסתם בירושלמי דבמקום מאי דגריס הוא ורבי יונה אוסר כלומר שרבי יונה אוסר החזיר אנן גרסינן יונה אסורה כלומר אם מצא בה דמות יונה אסורה באכילה וכן הוא גירסת רבינו ירוחם נט"ו אות ה'. וכ"כ הת"ש סי' י"ג ס"ק כ"א שכן הגירסא האמיתית בירושלמי. והובא ירושלמי זה ג"כ בחי' הרשב"א ר"פ בהמה המקשה ובתה"א (דנ"ו ע"א). והנה לפי הירושלמי דאיסור תולעים שבבהמה הם באיסור אחד דומיא דדמות יונה שבבהמה. א"כ אינן שייכים כלל לאיסור אמ"ה רק דה"ל כמין שקץ. וא"כ אין שייך כלל איסור זה לעכומ"ז. ואולם ש"ס דילן י"ל דלא ס"ל כהירושלמי. דהא התוספות ספא"ט הקשו וא"ת דתיפוק ליה דאסירי מידי דהוה אשוחט הבהמה ומצא בה דמות יונה כו' וי"ל דשאני עובר כו'. א"כ ס"ל לתוספות דלש"ס דילן לא דמי דרני לאיסור דמות יונה ודלא כירושלמי. ובתורת כהנים יליף מואת נבלתם תשקצו להביא את היבחושים שסיננן י"ל דהיינו כהירושלמי דאילו תולעים שבבהמה ילפינן מבהמה בבהמה כנ"ל. אך הרי הרשב"א ורבינו ירוחם שהביאו את הירושלמי משמע דס"ל דלא פליג על ש"ס דילן. אלא דהש"ס דילן יהיב טעמא לאיסורם משום דגדלו באיסור אמ"ה ושחיטה לא מהני להו וה"ל כמין שקץ כמ"ש בירושלמי. וכאיסור דדמות יונה. ואף להתוספות מאחר שבגמרא אמרו בהדיא דטעם האיסור הוא רק משום דלא קא מהני להו שחיטה עכצ"ל דלגבי ב"נ שאין לו איסור שחיטה ומיתה מתרת לו איסור אמ"ה כמו שחיטה. א"כ לא שייך אצלו איסור זה. ואע"ג דלישראל נאמר שהאיסור משום אמ"ה אע"ג דמתו. ע"כ צ"ל דלפי דאיסור אמ"ה זה לא דמי לשאר אמ"ה דמהני לי' שחיטה. משא"כ הכא לא מהני ליה שחיטה משום הכי גם מיתה לא מהני ליה ונשאר באיסור אמ"ה לעולם. משא"כ לב"נ דגם באמ"ה גמור דבהמה אית לי' תקנתא שלא ע"י שחיטה. א"כ גם הני דלא קא מהני להו שחיטה מסתלק מהם איסור אמ"ה ע"י מיתתם:
קיצור. ולב"נ י"ל שריא דרני כיון האיסור רק משום דלא מהני להו שחיטה והם אינן מצוים על השחיטה ולכן מיתת הדרני מבטלת איסור אמ"ה ול"ד לבשר הפורש מהחי דאסור לב"נ אף שמת החי דשא"ה דהבשר שנק' עליו איסור אמ"ה לא נשתנה. משא"כ הכא בדרני חיותן אוסרן וכשמתו יהיו מותרים כמו אילו הי' שחיטה מועלת להם. והא דלישראל משמע דאסורים גם במיתתן משום אמ"ה צ"ל משום דלא דמו לשאר אמ"ה כיון דלית להו שחיטה. ודוחק. אך י"ל דגם לישראל באיסורייהו קיימן לא משום אמ"ה כי זה בטל במיתתן רק כיון דלא אישתרו בשחיטה ה"ל כמין אסור וכ"מ בירושלמי פ"ז דתרומות ומשמע בהרשב"א ורי"ו די"ל דלא פליגא אש"ס דילן. ולהתוספות ספא"ט משמע קצת דש"ס דילן לא ס"ל כהירוש'. מ"מ גם לפ"ז מאחר דהאיסור משום דלא קא מהני להו שחיטה משמע דלא שייך לב"נ:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור