סימן קסג
א
סימן קסג
מקוה העומדת במרחץ בנויה למעלה על הקרקע מדפנות מחתיכות אבנים ואין לה שוליים רק רצפת הקרקע והמים באים לתוכה ע"י המשכה ממעיין הנובע דרך צנורות וסילונות שתחת הקרקע אך יש אבן חלולה אשר נעשה כתיבה קטנה המפסקת בין הצנורות בנקב כשפ"ה משני הצדדים זה כנגד זה גבוה מהשוליים שני אצבעות והתיבה המפסקת נעשה בשביל אם יש באחד מהזמנים אשר המים נסתמים מלילך להפונטאל (אינו מבין לשון פונטאל) מנקים הצנורות בקנים ארוכים אשר תוחבן דרך אותן נקבי התיבה ופותחין הסתימה. והמתגוררים בעיר בהיות המדינה שייכה לישמע' היו מחזיקים אותה בכשרות. ואמרו ששמעו איש מפי איש שהיה עליה שאלת חכמים והכשירוהו ועתה נסתפקו בזה. עכ"ל השאלה:
א הנה מצאתי בכנה"ג סי' ר"א בהגהת הב"י אות נ"ד שהמבי"ט הורה להתיר כנ"ד ממש וז"ל טבילה שמימיה באין מן הנהר דרך חביות. והחביות סמוך לפיהן נקב שבו נכנסין המים לחביות וכנגד נקב זה נקב אחר בחבית עצמה שמשם יוצאין המים והולכין לחבית אחרת וכן ע"ז הדרך עד בית הטבילה. אע"פ שהמים נכנסו בחביות הנזכר עד הנקבים הם שאובים הטבילה כשרה. לפי שהמים הבאין לבית הטבילה אינן שאובין. אלא שצפין על המים שבחבית והולכין לבית הטבילה. מהר"ם מטראני ח"ג סי' ע"א ומהר"ר אלישע גאליקו בתשו' כ"י סי' כ"ט הכשיר בנדון זה מטעם אחר עכ"ל. ואיכא למידק דמדברי הב"ח סי' ר"א סעיף י"ג הביאו הש"ך סעיף ח' ס"ק כ"ו נראה דס"ל בפשיטות להפך. דזה לשון הב"ח ומ"ש רבינו ובדבר זה שוה מעין למקוה כלומר כי היכא דמקוה מ' סאה פסולה אם הוא בכלי כך אסור לטבול במעיין אם הוא עובר תוך הכלי וחזר רבינו ופירש כיצד אם מעיין מקלח לתוך כלי ויוצאין ממנו לחוץ פסולין לטבול בהן לא מבעיא תוך הכלי דפסול אלא אף במה שיצא ממנו ג"כ פסול דמיד שעברו על תוך כלי נעשו שאובין ולא שנא כשהכלי שלם בלא שום נקב והמעיין מקלח לתוך הכלי וכשנתמלא הכלי יוצאין אח"כ מפה הכלי ולחוץ ולא שנא שיש נקב בצדו של כלי וממנו מקלחים לחוץ נקראו בשם שאובין דלא נתבטל שם כלי מחמת הנקב שבצדו כיון שמקבל מים מן הנקב ולמטה כו'. והכי תנן רפ"ה דמקוואות. מעיין שהעבירו ע"ג השוקת פסול וכו' עכ"ל. הרי אף שהמים יוצאין חוץ לכלי ע"י נקב שבצדו לא אמרינן דהם מן המים שצפין ע"ג המים השאובין שבכלי מתחת לנקב כ"א אמרינן דה"ל שאובים ממש. ואין לחלק דהכא שאני שנכנסין ע"י נקב שבצדו ויוצאין ע"י הנקב שכנגדו. משא"כ בנדון דהב"ח י"ל שנכנסין להכלי דרך שפת הכלי רק יוצאין ע"י נקב. דאין לחלק כלל. ואדרבה איפכא י"ל דבכה"ג דהב"ח יוצאין יותר רק המים שלמעלה משפת התחתון של הנקב. ואעפ"כ חשבינן להו שאובין. ולפע"ד והמשנה פ"ה דפרה משנה ז' ניקבה מלמטה ופקקה בסמרטוט המים שבתוכה פסולין מפני שאינן עגולין כלי. מן הצד ופקקה בסמרטוט המים שבתוכה כשרים מפני שהן עגולין כלי. ומשמע ודאי דאפילו המים שלמעלה מהנקב כשרים וחשובים עגולים כלי. וכן הכריח הט"ז בא"ח סי' קנ"ט סס"ק א'. מדהצריך ופקקה בסמרטוט דאם אין כשרים רק המים שמתחת לנקב א"כ למה צריך פקיקת סמרטוט. א"ו ר"ל שע"י שסתמה בסמרטוט מילאה המים בכולה ואעפ"כ הם כשרים אלמא שזה שמחזקת מים למטה מהנקב בלא סמרטוט מהני לאחשבה כלי אף למעלה מהנקב אף למי חטאת שצריך כלי מדאורייתא וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"ו מהל' פרה דין ז' היה נקוב מן הצד ופקקו ה"ז כשר למלאות לו ולקדש ולהזות ממנו עכ"ל. מדנקט ה"ז כשר. משמע כל הכלי כולו. וכ"ד האגודה במסכת פרה מדכתב ע"ז מכאן משמע דכלי שניקב מן הצד מותר ליטול ממנו לידים. וא"כ כמו כן ה"ל כלי לענין מקואות לכן אף המים שלמעלה מהנקב הם חשובים מים שבכלי גם לענין מקואות. אלא שיש לחלק דהתם פקקה בסמרטוט עכ"פ. ונהי דסמרטוט מצד עצמו לא חשיב סתימה כמבואר מדין ניקבה מלמטה ופקקה בסמרטוט. מ"מ כשהיא כלי מן הנקב ולמטה אפשר דמהני סתימת הסמרטוט אף למה שלמעלה מהנקב. אבל בנדון זה שהנקבים פתוחים בלי שום סתימה י"ל דלא הוה כלי מהנקב ולמעלה. (אך יומשך מזה דלענין נט"י אם סתם הנקב בסמרטוט מהני וז"א במשמע וע' רבינו שם דהרא"ש בפי' משנה דפרה פי' דאין כשרים רק למטה מהנקב). ולכאורה יש להכריח כן מהא דאמר רבא בפרק כל הבשר דף ק"ז ע"א כלי שניקב (לאו כלי הוא דרבנן כלי תיקון) בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים. וכ' הרא"ש שם רס"י ט"ו וז"ל וכלי שניקב ומחזיק רביעית למטה מן הנקב מותר ליטול דרך הנקב ולא דרך פיו דלמעלה מן הנקב לא חשוב כלי. והוא מדברי סה"ת סי' ע"ט וז"ל וצריך שלא יהא הכלי נסדק ולא ניקב במקום שהן עוברין כששופכין על ידו שמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו והמים שנופלין על ידיו מן הנקב ודאי כשרות. אבל המים שעוברין מחוץ לנקב דרך שפת הכלי פסולות כיון שבאו על הנקב עכ"ל. וכ"כ בחידושי הרשב"א בשם סה"ת וא"כ יקשה עליהם מהמשנה דפרק חמישי דפרה הנ"ל כמו שהכריח האגודה משם דכלי שניקב מן הצד מותר ליטול ממנו לידים. וצ"ל דכן משמע להו ממימרא דרבא דאמר סתם כלי שניקב בכונס משקה. ולא התנה שיהי' הנקב בשוליו. וא"כ יקשה על רבא מהמשנה הנ"ל. לכן צריך לחלק דשאני התם שפקקה בסמרטוט:
ב אך הנה הרשב"א בתה"א בית ששי סוף שער שלישי דקנ"ט סע"ב כ' וז"ל וכלי שנשבר אע"פ שמקבל רביעית למטה מן השבר כתוב בסה"ת שאסור ליטול ממנו דכל שלמעלה מן השבר אין לו תורת כלי ושבר כלי הוא. ומ"מ אם דרך השבר נגרין המים על ידו מסתברא שהיא מותרת דה"ל כברזא. ומסתברא דאפי' נשבר כל שלא טהר מחמת שבירתו עדיין כלי הוא ואין מחלקין את הכלי לשנים וכל שמקבל רביעית ואין שברו גדול כל כך שיטהרנו מידי טומאתו מותר ליטול ממנו לידים עכ"ל. הרי בהדיא דפליג על סה"ת וסיעתו ולדידיה מסייע ליה המשנה פ"ה דפרה הנ"ל שאין מחלקין את הכלי לשנים וכמ"ש האגודה. רק שהרשב"א הוסיף תנאי אחד מה שלא נזכר במשנה הנ"ל והוא דבעינן שלא יצא מתורת כלי לגמרי לענין טומאה ע"י נקב זה. והיינו שכבר יש כלים שאפילו ניקבו למעלה יצאו מידי טומאה ע"י נקב עיין בהרמב"ם פי"ב מהל' כלים דין י"ג י"ד ובהר"ש פ"ל דכלים מ"ג. אף ששם נאמר לענין כוס דכלי זכוכית אפשר כמ"כ בשאר כלים. וכן נראה כדבריו בהרמב"ם פ"ו מהל' ברכות דין י"א. וז"ל וכלים שנשברו שבירה המטהרת אותן מידי טומאתן אין נותנין בהם לידים מפני שהן שברי כלים עכ"ל ועיין בהב"י ובכ"מ מ"ש בכוונתו ששינה מלשון הגמרא להורות לנו הדין בשאר כלים שאינן כלי חרס. ולפע"ד י"ל שכוונתו גם בכלי חרס לפרש הא דרבא דוקא כשהנקב בשוליו או מן הצד סמוך לשוליו ממש בענין שעי"ז הנקב טהור מטומאתו אבל אם הנקב מן הצד למעלה מן השוליים בענין שעי"ז לא נטהר מטומאתו ס"ל דנוטלין ממנו לידים. וכן מצאתי בספר חמד משה סי' קנ"ט סק"א וז"ל דמהנראה דכל שיעורין הללו שנאמרו בנקבי הכלים לטהרן מידי טומאתן כל אחד ואחד לפי ענינה היינו אם לא נשאר לו בית קבול כלל וכגון שנקבו בשולי הכלי או אף מצדו אצל שוליו ממש בענין שא"א עוד להתקיים בו הדבר דמיוחד לכך דכי יעלה על הדעת בכלי גדול שניקב מצדו ונשאר לו בית קבול שלא תטמא עוד או שיטהר מטומאתו ע"י נקב זה דאף אם ניקב כמוציא רמון מה בכך אם תוכל עדיין לקבל הרבה רמונים למטה מהנקב וכן כל כה"ג ועיין בתוספות ס"פ המצניע ד"ה ולענין אלא ודאי דכל הנקבים בשולי כלי מיירי או אצל שוליו ממש מצדו. וכיון שכן הוא זה הכלל נמי שנתן הרמב"ם כאן ודאי בכה"ג נמי מיירי עכ"ל. וכ"מ מפרש"י בערובין דף ד' ע"ב גבי שיעורן כרמונים ועיין ג"כ בהמשנה ר"פ י"ז דכלים. ואע"ג דרבא סתמא קאמר כלי שניקב ככונס משקה. ולא קבע מקום לנקב זה. יש לומר הרי כה"ג ממש אמר רבא ס"פ המצניע דצ"ה ע"ב ניקב ככונס משקה טהור מלקדש בו מי חטאת. ושם לכאורה מוכרח הפירוש דניקב בשוליו דוקא. כמ"ש במשנה ז' פ"ה דפרה הנ"ל מן הצד ופקקה כו' כדלעיל. וא"כ כמ"כ מימרא דרבא דלענין נט"י י"ל ג"כ כן. וכמ"ש הח"מ שם וכי יהיה דין הכלי לנט"י שאינה אלא מדרבנן דבעינן כלי. חמור מדין כלי לקידוש ומילוי אפר הפרה. זה ודאי אינו דהתם מדאורייתא כלים בעינן עכ"ל. והנה לרוב הפוסקים החולקים ע"ז וס"ל דבניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים דרך פיו אף שמקבל רביעית מן הנקב ולמטה. שהקשה ע"ז הט"ז ססק"א. מהמשנה דפרה הנ"ל דכשר כה"ג למי חטאת. מצאתי לכאאזמו"ר הגאון נ"ע בש"ע שלו סי' קנ"ט סעיף י' בהמראה מקום אות ל"ב שכתב ישוב נכון ע"ז מאד. וז"ל משנה פ"ה דפרה. ועיין ברא"ש שם דאפילו מן הצד אם המים הם למעלה מהנקב כו' ובנט"י ששופך דרך פיו אפי' המים למטה מן הנקב כמ"ש לעיל. (סעיף ד' וע"ש בהמראה מקום אות ט') ומ"ש הט"ז בסוף דבריו דגם להטור קשה כו' לא עיין ברא"ש עכ"ל. וז"ל הרא"ש שם בפי' המשניות פ"ה דפרה משנה זיי"ן אבל מן הצד שהכלי מסבב המים מקדשים במים שלמטה מן הנקב ואפי' לא פקקה בסמרטוט ואגב רישא נקיטה ולא מסתברא למימר שמקדשים במים שלמעלה מהסמרטוט דלא עדיף מן המים שהלכו עד העטרה דסיפא עכ"ל. וא"כ לפ"ז צ"ל דסה"ת וסיעתו מפרשים המשנה דפרה כדפי' הרא"ש ולכן ס"ל שמהנקב ולמעלה אין תורת כלי עליו ולפ"ז מצאנו מקום ג"כ לדעת המבי"ט דלעיל בענין טבילה ומקוה הנ"ל שהמים הבאים דרך הנקבים שבחביות לא חשיבי שאובין שהרי לא באו דרך כלי מאחר שמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו. אך כבר כתבתי דמדברי הרמב"ם והר"ש לא משמע כפירוש הרא"ש וכן מדברי האגודה. וכ"מ בתוי"ט שם ד"ה מן הצד. שפי' מן הצד שמקבל מים כל שהוא כו' ואי איתא דאין כשר רק מה שלמטה מן הנקב והוא מים כל שהוא לא שייך למיתני על זה המים שבתוכה כשרים. גם מ"ש הרא"ש דמ"ש במשנה בסיפא ופקקה בסמרטוט הוא בכדי ואין נפקותא כלל מפקיקת הסמרטוט הוא דוחק גדול. ועיין בגמרא פ"ז דסנהדרין דס"ו ע"ב כמה דקדקו על לשון המשנה. ובפרק י"ט דשבת דקל"ה ע"ב אמרו ליה לרבנן לרבא והא תניא כוותיה דמר אמר להו מתניתן כוותיה דיקא כו'. הרי מחמת דקדוק לשון המשנה דחה ברייתא מפורשת מהלכה. א"כ מהכ"ת נאמר שענין ופקקה בסמרטוט הוא שפת יתר לגמרי. ע"כ נראה דענין ופקקה בסמרטוט הוא כמ"ש הט"ז כדי שיהיה השוקת יכול לקבל מים מהנקב ולמעלה. וא"כ מזה מוכח כמ"ש הט"ז דגם המים שלמעלה מהנקב כשרים לקידוש מי חטאת. ואין זו תימא כלל שהרי כן דעת הרשב"א בהדיא בתה"א שאין מחלקין את הכלי לשנים כו'. ומה שהקשה הרא"ש דלא עדיף מן המים שהלכו עד העטרה דסיפא להרשב"א והרמב"ם והר"ש והאגודה צ"ל דעדיף ועדיף דשם שאני כיון שהיא עטרה של טיט שהוסיפו על הכלי וגם אינו בריא שינטל עמה אין לה שייכות להכלי כלל. וכמש"ש במשנה ט' והן יכולות להנטל כאחת. הא לאו הכא אינו כלי ועיין פ"ז דעדיות מ"ח לענין מוסף היורה כו'. וא"כ הדרה קושיא לדוכתא על סה"ת וסיעתו מדוע פסקו בסכינא חריפא דמהנקב ולמעלה אין תורת כלי עליו. ואף שכתבתי לעיל דשאני התם שפקקה בסמרטוט זהו דוחק דהסמרטוט הוא תועלת שתחזיק מים אבל לא לעשותה כלי. ואפשר לומר שטעמם דמדמי כלי דנט"י לכוס שמבואר בו דגם נקב שלמעלה מבטלו מתורת כלי כמ"ש בתוספתא הביאה הר"ש פרק בתרא דכלים משנה ג' הכוס והצלוחית שניקבו בין מלמעלה בין מלמטה טהורין. תמחוי וקערה שניקבו מלמעלה טמאין מלמטה טהורין. ופי' הר"ש גבי תמחוי וקערה מלמעלה טמאין. דאכתי חזו. מלמטה טהורין דתו לא חזו. וא"כ גבי כוס וצלוחית דגם מלמעלה טהורין צ"ל משום דתו לא חזו. והיינו כי תמחוי וקערה הם מאנא דמיכלא. ולכן אף שנקבו מלמעלה יכולים לשמש תשמישן הראשונה. משא"כ כוס וצלוחית שהם מאנא דמשתיא כשיש נקב למעלה ג"כ לא חזי למילתיה. שכשישתה בו תשפך המשקה דרך הנקב. וכ"פ הרמב"ם פי"ב דכלים דין י"ג י"ד. והנטלא שנוטלין בה לידים היא מאנא דמשתיא לכן ס"ל שגם כשניקבה מלמעלה אין תורת כלי עליה. אך א"כ דטהורה לגמרי גם מהנקב ולמטה אין תורת כלי עליה וצ"ע:
ג העולה מזה שדינו דהמבי"ט לענין טבילה הנ"ל י"ל שיש לה מקום לפי' הרא"ש פ"ה דפרה מ"ז דמהנקב ולמעלה אין תורת כלי עליו לכן אינן שאובין. אך אין כן דעת הר"ש והרמב"ם והרשב"א והאגודה. אך לפ"ז קצת קשה מהמשנה רפ"ה דמקואות מדוע מעיין שהעבירו ע"ג השוקת פסול. שהרי כיון שעובר דרך השוקת. ע"כ צ"ל שהשוקת כבר מליאה על גדותיה ואינה מקבלת עוד מים. ולכן המים העוברים עליה מהמעיין יורדין לחוץ. וא"כ אין להם הנחה תוך כלי כלל. ומדוע חשיבי שאובין ופסולין. וכבר נזכר סברא זו בשו"ת נו"ב מהד"ת חי"ד סי' קל"ט בשם רב אחד שרצה לומר כן דאינן שאובין מטעם הנ"ל ודחה דבריו הנו"ב שם מהמשנה הנ"ל. מיהו טעמו שם דודאי אף שהכלי מלא על כל גדותיו מ"מ חוזק הקילוח הבא יורד לתוך הכלי אלא שאינו מעמיק לירד ונשארים למעלה כו' אבל לעולם כל המים באים לתוך הכלי ונעשו שאובים עכ"ל. משא"כ בנדון דהמבי"ט כיון שיש בחבית שני נקבים זה כנגד זה שבו המים נכנסין ויוצאין אפשר אין מוכרח לומר שחוזק הקילוח יורד לתוך הכלי. כ"א שצף ממעל נכנס ויוצא. ועכ"ז זהו דוחק לחלק כן מסברא נגד המשנה. וכ"ז אף את"ל כפי' הרא"ש פ"ה דפרה שמהנקב ואילך אין תורת כלי עליה. אבל לדברי הרשב"א וסיעתו שאין מחלקין הכלי לשנים א"כ אף אם הם צפים מלמעלה חשובים כמים שהיו תוך כלי מדכשרין כה"ג לקידוש מי חטאת ע"י פקיקת סמרטוט. כמ"ש למעלה. וכבר נתבאר שמסה"ת והטוש"ע סי' קנ"ט גבי נט"י י"ל שאין להכריח דס"ל כפי' הרא"ש כ"א כלי שתיה שאני כנ"ל:
ד והנה במשנה רפ"ה מעיין שהעבירו ע"ג השוקת פסול הקשה רבינו שמשון אמאי פסול כיון דמי השוקת מחוברין למעיין כו' ואפילו בתוך הכלי עצמו שרי לטבול כדאיתא בר"פ חומר בקדש שמטבילין כלי בתוך כלי שיש בפיו כשפ"ה כו' ותירץ שיש לחלק בין כלים התלושים לכלים הקבועים דגזרי בהו רבנן כו'. נשמע דס"ל דמדאורייתא אף כשהם תוך השוקת שרי לטבול בו כ"ש כשיצאו ממנו כ"א מטעם גזירה מדרבנן פסול. והרא"ש בפי' המשנה שם אף שבתחלה כ' ונ"ל דלא קשה כלל כיון דכלי מפסיק בין בריכה למעיין לא מיקרי מחוברים כו' ומ"ש דאפי' בכלי עצמו מטבילין לא דמי כו'. עכ"ז משמע מדבריו ג"כ דהוא ג"כ רק מדרבנן כמש"ש אבל בכלי המחובר למעיין או למקוה שיש בו מ' סאה אין להטביל בתוכו דלמא אתי להטביל בכלי שיש בו מ' סאה בלא חיבור. מדכתב דלמא אתי מבואר שהוא מדרבנן כמ"ש הר"ש. וכן משמע עוד מלשונו שם אח"כ גבי ובהא לא שייך למיגזר. וכ"כ בפרק בתרא דנדה בהלכות מקואות סי' ט'. וכ"כ בתשובה סוף כלל שלשים והאי שוקת אף בתוכו היה כשר להטביל אלא משום גזירה כו'. אלא דראייתו ע"ז בתשובה מדכשר להטביל חוצה לו כו' דאלו היה נפסל בשאיבה היה פסול גם חוצה לו. ראיה זו אינו מובן דהא הטעם מבואר במשנה שהמעין מטהר בכל שהוא. ור"ל דלעולם המים שעברו דרך השוקת הן שאובין. אלא שהמים שעברו דרך השפה ולא היו בשוקת הן מטהרין את השאובין שהמעיין מטהר בכל שהוא. וצ"ל שהראיה היא כך דהא תנן במסכת מקואות ספ"ק למעלה מהן מעיין שמימיו מועטין ורבו עליו שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכל שהוא. וא"כ הכא אי איתא דהמעיין שעברו דרך השוקת חוצה לה הם שאובין גמורים. א"כ מה שהעבירו מקצת ממנו ע"ג השפה אף שזהו דין מעיין גמור מ"מ ה"ל כדין מעיין שמימיו מועטין היינו מקצת המים שעברו ע"ג השפה. ורבו עליו שאובין היינו מי המעיין שעברו דרך השוקת חוצה לו. והיה הדין נותן שאינו מטהר אלא באשבורן במקוה. ואנן תנן העבירו ע"ג שפה כל שהוא כשר חוצה לו. משמע בהדיא שדינו כדין מעיין לגמרי אף לטהר בזוחלין. ותדע עוד דהא במשנה ב' תנן הרי הוא כמקוה. ופי' הר"ש דבעינן ארבעים סאה ובאשבורן מכלל דהכא ברישא הוי כמעיין גמור דמטהר בזוחלין. ולכן מזה ראיה שהמים שעברו דרך השוקת ג"כ אינן כשאובין מדאורייתא רק משום גזירה לבד מדרבנן. ובכה"ג שהעבירו ע"ג שפה כל שהוא כשר חוצה לו. ולא גזרו בזה. וכן משמע ממ"ש בפסקיו סי' ט' וז"ל לפי שהמעיין שנופל על שפת השוקת מטהר כל המים בכל שהוא. אע"פ שמימי השוקת מרובין מהן. מ"מ כל המים מחוברין למעיין ע"י המים המועטים הנופלים על השוקת ונטהרין אע"פ שכבר נפסלו בשאיבה כשעברו דרך השוקת עכ"ל. ור"ל דאע"ג דמי השוקת מרובין מהן וקיי"ל מעיין שמימיו מועטין ורבו עליו שאובין אינו כמעיין לגמרי ואינו מטהר בזוחלין. הכא שאני כי כל המים מחוברין למעיין על ידי המועטים כו'. ור"ל כוונתו כנ"ל שאינן כשאובין גמורין. ואפשר כוונתו אף שנפסלו בשאיבה לגמרי מ"מ כשיצאו חוצה לו חוזרין ונטהרין כיון שהם מחוברין למעיין כו'. ועיין בש"ך סעיף י"א ס"ק ל"ב שכתב ג"כ לחלק בין העבירו ע"ג שפה לדין מעיין שמימיו מועטין. כעין החילוק הנ"ל וז"ל ואפשר לחלק דשאני התם כיון דהמים עצמם שבתוך הכלי הן ג"כ מהמעיין וגם עתה המעיין מקלח לתוכן והם מחוברין למעיין משא"כ הכא ודו"ק עכ"ל. ותמיה דאשתמיטתיה דברי הרא"ש בתשובה ובפסקיו שנתכוין ג"כ לחלק בכעין דבריו ובחילוק ברור יותר. דאינן כשאובין גמורין מדאורייתא כנ"ל. מיהו באמת יש להשיב על ראיה זו דהא תנן פרק ה' מ"ג מעיין שהוא משוך כנדל ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה. וכ' הר"ש לא שריבה עליו מים שאובין כו'. אבל הרמב"ם והרא"ש בפירוש המשניות פירשו שריבה עליו מים שאובין. וההפרש בין דין זה לדין שבמשנה ז' פ"ק מעיין שמימיו מועטין כו' עיין בתוי"ט פ"ה מ"ג ובתוספות חדשים שם שמחולקים בו הרמב"ם והרא"ש. ואף להרמב"ם דדוקא כשריבה בגומת המעיין י"ל דהכא ג"כ מהני כיון שמ"מ הכל מימי המעיין לבד כו'. אך לפי' הר"ש שפיר הוי ראיה. ועכ"פ דעת הר"ש והרא"ש דאינן פסולין רק משום גזירה כנ"ל:
ודעת הרשב"א בתשו' ח"ג סי' רכ"ח דכל שהמים מחוברין למעיין כל שחוץ לכלי טובלין בו כו' ואע"פ שנפלו לתוך הכלי אין נפסלין מחמת שאובין כיון שהם עדיין מחוברין למעיין. ולא עוד אלא שאפשר לומר שפעמים שמותר לטבול אפילו בתוך הכלי שבתוך החפירה וכגון שהיו ארבעים סאה במים שבין המעיין לכלי שהרי המים שבכלי העומד בתוך המים מחוברין הם למי המעיין וכל שהוא כן אפשר לומר שטובלין אפי' בתוך אותו כלי. והוא שיהיה פיו רחב כשפ"ה כו' כדאיתא בשלהי פ"ק דיבמות כו' ואם הכלי נקוב כשפ"ה ונכנסין מי המעיין שיש בו ארבעים סאה דרך אותו הנקב אע"פ שאין בתוך הכלי ארבעים סאה טובלין ומטבילין בתוך הכלי כו'. והנה הים שעשה שלמה שהיו טובלין בו וכלי היה אלא שהי' המעיין שבתוכו מתערבין אל מי המעיין עכ"ל. ויש להעיר עליו מה שבתחלה כ' דרך אפשר שפעמים שמותר לטבול אפי' בתוך הכלי כו' ואח"כ פסק בסכינא חריפא ואם הכלי נקוב כשפ"ה כו' טובלין ומטבילין בתוך הכלי. ומלבד זה העירו עליו הרב"י ומהריב"ל בתשו' ח"ג סי' ע'. והרב ר' יוסף טאיטסאק הובא ב"י. שהרב"י כ' שהוא מפרש מ"ש במשנה ואם העבירו על גב שפה כלומר שהמים הנכנסין בשוקת אינן נשארים בתוכו אלא מקלחין ממנו לחוץ כו' ואפי' כל מי המעיין מקלחים לתוך השוקת ואין טפה נופלת חוץ כשר להטביל במים היוצאים ממנה כו'. ומהר"ר יוסף טאיטסאק חלק על פירושו כי בודאי לא יוכל שום אדם להכחיש פי' הרמב"ם והרא"ש במשנה דהעבירו ע"ג שפה ר"ל שיהיו מימיו שופעין על שפת השוקת כו'. ר"ל שלא נכנסו בשוקת מעולם אזי הם מטהרין המים שעברו דרך השוקת. אלא שדעת הרשב"א שמעיין שהעבירו ע"ג השוקת מתכשר אפילו לטבילת אדם בחד מתרי גווני או שהעבירו ע"ג שפה ע"ד שפירשו הרמב"ם והרא"ש או שנכנסין המים לשוקת דרך נקב כשפ"ה אם יש בין המים שבשוקת עם מי המעיין ארבעים סאה משום עירוב מקואות כו'. ובתשו' מהריב"ל ח"ג סי' ע' פי' דברי הרשב"א ג"כ כמו שפירש הרב"י. וגם דעת הרא"ש בפרק מרובה סי' ג' הוא לדינא כדעה זו במש"ש והא דקתני מעיין שהעבירו ע"ג השוקת כו' הובא בתשו' משכנות יעקב חי"ד ס"י. ודלא כהש"ך שהפליג דברי הרב"י. וכן דעת הריטב"א ספ"ק דיבמות דט"ו ע"א גבי שוקת יהוא וז"ל פרש"י אבן חלולה היתה ולא היה בה ארבעים סאה אלא עירוב מקואות שהיה לה בנקב כשפ"ה עם מקוה טהורה ממעיין שבצדה. וברייתא סתמא נקט אפי' בחקקה ולבסוף קבעה וכיון שכן אף משום שאובה יש בה אפילו כלי אבנים כלי גללים דטהורים פוסלים הם במקוה כשיש להם במקוה כדאיתא במתניתין דהמניח כלים תחת הצנור. ומיהו בעירובי מקואות זה יש לו טהרה מזה. וכדאמרינן בפרק חומר בקדש מטבילין היו על גבי כלים ואוקימנא כשהיה סמוך להם כשפ"ה עכ"ל. אך הפירוש בהמשנה מעיין שהעבירו ע"ג השוקת פסול. שפי' הרשב"א דמיירי שאין מ' סאה בין המעיין לשוקת הלכך פסול השוקת לטבילת אדם הואיל שאין מחובר למים שיש בו מ' סאה כמ"ש הרא"ש פרק מרובה הוא דוחק גדול. ולולי דבריהם היה אפשר לומר דמיירי שהעלה את המעיין דרך עלייה כענין שאמרו פ"ג דיומא דל"א ע"א אמר אביי ש"מ עין עיטם כו' ופירש"י שאי אפשר למים לעלות להר שהוא גבוה ממקום שנובעין שם. ובתוספות ישנים שם כתבו ואין לומר שעין עיטם היה בא שם דרך נקב שהיה באמצע הדופן כו' ע"ש. עכ"פ מובן משם שאפשר להעלות מי המעיין ממעלה למטה ואח"כ מלמטה למעלה עד כגובה ההר שנובעין משם. ובכה"ג י"ל ההיא דמעיין שהעבירו ע"ג השוקת וכיון שהשוקת היא כלי לכן הוא פסול. דאין זה חיבור. כיון שעולין מלמטה למעלה דה"ל קטפרס עיין במשנה פ"ח דטהרות משנה ט' ח'. ואעפ"כ כשלא העבירו ע"ג כלי כ"א ע"ג שפה ה"ל כדין מעיין. דלא דמי להעבירו ע"ג בריכה והפסיקו. דהכא לא הפסיקו רק שאין קטפרס חשוב חבור גמור לומר על המים שבכלי שמעורבין למעיין אבל כשאינו בכלי י"ל דה"ל מעיין אף שעוברים דרך קטפרס. שהרי המרדכי פ"ב דשבועות סי' תשמ"ו כתב הקשה אבי"ה איך טובלין בנהר והלא קטפרס דרך ירידתן כו':
ובמ"א כתבתי דמדברי הרמב"ם י"ל דמעין שהעבירו ע"ג השוקת פסול מדאורייתא ול"ד לדין השידה ותיבה שבים כמו שחילק הרא"ש רפ"ה. ונלאיתי להאריך כעת. רק קשה ע"ז מדין עריבה שהשיקה שהביא הרא"ש שם ויש ליישב. אכן קשה עוד מדין מעין היוצא מן התנור דטובלין בו אף שהתנור הוא כלי. ע"כ לכאורה יש לתפוס יותר סברת הר"ש והרא"ש דפסול מדרבנן. ובמרדכי בשם רבינו יואל משמע דה"ל שאובין גמורין. ומה שהקשיתי מדין מעיין היוצא מן התנור לק"מ דהתנור אין לו שוליים כלל רק עומד ע"ג קרקע עולם א"כ אינו מקבל כלל לכן המעיין היוצא ממנו הוא טהור גמור משא"כ במעיין שהעבירו ע"ג השוקת שהשוקת הוא כלי י"ל כמ"ש הרמב"ם דנפסל לגמרי:
ה ומ"מ אפשר לצדד בנד"ז מדין שאובה שהמשיכוה בפ"ק דתמורה די"ב ע"ב כי אתא רבין אמר ר' יוחנן שאובה שהמשיכוה כולה טהורה וכרבנן דראב"י. ומשמע דלפרש"י כן הלכה כי אע"ג דראב"י פליג ומשנת ראב"י קב ונקי מ"מ כיון שר' יוחנן פוסק כרבנן. הרי האמורא יש לו כח אף לפסוק כיחיד נגד רבים כ"ש כרבנן. ומ"ש התוס' דאפילו לפרש"י הלכה כראב"י דמשנתו קב ונקי. אינו מובן מדוע ידיחו דברי רבין אמר ר' יוחנן דמשמע שלמעשה פוסק כן. ואף שרש"י בגיטין ס"פ התקבל דס"ז ע"א גבי משנת ראב"י קב ונקי פי' שהלכה כמותו לעולם. מ"מ הכא שאני כיון דר' יוחנן פוסק להפך. ועיין בתוי"ט פ"ט דסוטה משנה ג' ד"ה רע"ק ובתו"ח שם. ובתוי"ט פ"ח דעירובין משנה יו"ד ד"ה וחכמים אומרים ובגמרא פ"ו דעירובין דס"ב ע"ב ובפ"ג דבכורות דכ"ג סע"ב בתוספות ד"ה משנת וביבמות פ"ו ד"ס ע"א אמר רב הונא אמר רב. וספ"ד דמ"ט ע"ב ודל"ז סע"א ובמשניות פ"ד דכלאים משנה ח' בהרעב"ר שכתב ואין הלכה כראב"י ובתוי"ט שם ד"ה ראב"י. ובפ"ב סוף משנה ט'. וספ"ב דשביעית גבי ומרביצין בעפר לבן כ' דהלכה כר"ש אע"ג דראב"י פליג. ועיין בספר בעל הנפש להראב"ד בשער המים מזה שפסקו כאן כראב"י ובדברי הרז"ה שם סק"ה מה שהקשה על השגותיו על הרי"ף ומ"מ העלה ג"כ להחמיר כראב"י ודעת הרי"ף פ"ב דשבועות נראה דפוסק כרבי יוחנן וכמו שפירש דבריו הר"ן שם וכן ביאר דבריו בחידושי הרמב"ן פ"ד דב"ב דס"ו ובתשו' הרשב"א ח"ג סי' רכ"ח. והר"ן שם כ' שכ"ד רבינו שמשון. ובפרק שני דמקוואות משנה זיי"ן פי' הר"ש דפלוגתא דרבי אליעזר ור' יהושע היא דר' יהושע ס"ל כרבנן וכרבי יוחנן. מיהו הרמב"ם והרא"ש פירשו המשנה בענין אחר וכ' הב"י שהברייתא דתורת כהנים מוכחא על פירושם ולא כפי' הר"ש. ועיין בתשו' הריב"ש סי' קכ"ה ובתשו' להרמב"ן סי' רכ"ו שכ' סוף דבר כל גדולי האחרונים מסכימים לאסור כדברי הגאון רב אחא ז"ל. ובכנה"ג בהגהת ב"י אות ק"ו כתב בשם הר"י סאמיגה בספר משבית מלחמות סי"ד והאריך להוכיח דשאובה שהמשיכוה כולה כשרה. ושבספר פלגי מים נחלק עליו. אך בודאי אין לזוז ח"ו מפסק הטוש"ע ע"פ כל גדולי הראשונים. ומכללם התוספות והרמב"ם והראב"ד והרז"ה והסמ"ג והרא"ש והרמב"ן והרשב"א והמרדכי והר"ן ורבינו ירוחם שכולם פסקו כרבי אליעזר בן יעקב לאסור בהמשכה בלא רבייה כדברי השאלתות. מה גם בכנה"ג שם הביא דעת ספר פלגי מים הנ"ל דשאובה שהמשיכוה כולה פסולה דאורייתא. אך עכ"ז י"ל דהיינו דוקא בשאובין גמורין שבהן הוא שאמרו דהמשכה לא מהני אלא א"כ יש רוב כשרים משא"כ בנד"ז שדעת הרשב"א בתשו' ח"ג סי' רכ"ח שהם כשרים לגמרי. וגם להר"ש והרא"ש פסולים רק משום גזירה דרבנן בכה"ג י"ל דלכ"ע סגי כשהמשיכום אח"כ. ויש סמך לזה ע"פ מ"ש הרב"י בשם הרמב"ן פ"ד דב"ב שכתב וז"ל ונראה שרבינו הגדול ז"ל שהכשיר כולה שאובה בהמשכה סובר דשאובה לאו דאורייתא. אבל הגאונים ז"ל לא הכשירו אלא ברבייה והמשכה עכ"ל. ונראה מדבריו דטעמא דהגאונים הוא משום דס"ל דשאובה בכולה הויא דאורייתא. ולכן גם המשכה לא מהני. משא"כ כשיש רוב מים כשרים שוב אין השאיבה פוסלת כלל מדאורייתא כ"א מדרבנן כמ"ש הרא"ש בהל' מקואות סי' א' והטוש"ע סעיף ג' ע"כ ע"י המשכה מהני אפילו מדרבנן. וא"כ לפ"ז בנד"ז הרי אף למ"ד שאובה כולה דאורייתא הכא מדאורייתא אינן חשובין שאובין לדברי הר"ש והרא"ש כ"א מדרבנן. א"כ בכה"ג יודו לדעת הרי"ף דשאובה דרבנן שהמשיכוהו אף בכולה טהורה. מיהו באמת י"ל דלאו הא בהא תליא דהרמב"ן לא כתב אלא דלהרי"ף נראה דשאובה לאו דאורייתא דאל"כ לא היה מכשיר בהמשכה בכולה. אבל להגאונים אפשר דאף את"ל דשאובה כולה דרבנן מ"מ לא מהני המשכה אלא ע"י רבייה כ"א סאה מים כשרים בתחלה ויעיד ע"ז הרמב"ם ז"ל דס"ל רפ"ד דשאובה אף בכולה אינו רק מדברי סופרים. ואעפ"כ שם דין ט' דחה הוראת חכמי המערב. שוב ראיתי שכן כתב הרמב"ן בשם הגאונים עצמן. וא"כ לפ"ז אפשר אף בנד"ז אין להקל בהמשכה בכולה. ומ"מ יש לצדד להקל אף לפ"ז דהא מצינו שדין שאובין אלו דמעיין שהעבירו ע"ג השוקת קילי לדינא משאר שאובין והוא דכשהעבירו ע"ג שפה כל שהוא כשר חוצה לו. ומטהרין מים המועטין את השאובין המרובין. שיהיו מטהרין אף בזוחלין משא"כ בשאר שאובין וכמש"ל בשם תשו' הרא"ש והש"ך ס"ק ל"ג. וידוע דבזוחלין מחמרינן טפי מבדין שאובין כמ"ש בתה"ד הובא בט"ז סק"ג וכיון דמצינו קולא בהם לענין זוחלין יותר מבשאר שאובין. כמו כן עכ"פ יש לסמוך להקל בהן יותר לענין ההמשכה ולסמוך בהן על מ"ד דשאובה שהמשיכוה בכולה טהורה. ולומר שגם החולקים בשאר שאובה יודו כאן. וכיוצא בזה איתא בתוספות חדשים פ"ב דמקואות משנה זיי"ן לתרץ על קושיית התוס' יו"ט שם דפסקו הרמב"ם והרע"ו שם הלכה כר' יהושע דס"ל שם שאובה שהמשיכוה בכולה טהורה ובפ"ד מ"ד מפרש דאינו כשר אלא אחר הרוב ותירץ התו"ח וז"ל ול"נ דהכא שאני דלא הוה שאיבה גמורה כו' עכ"ל. וכן תירץ בספר משנת חכמים שם וז"ל דהא במשנתנו איתא המניח קנקנים בראש הגג לנגבן כו'. ופי' הרע"ב ולכך לא נעשו שאובין כו' וכ"כ הרמב"ם עכ"ל. ודבריו נכונים דלהרמב"ם תירוץ זה אתי שפיר דס"ל דאין חשובין שאובין כלל כמ"ש הב"י דהרמב"ם פליג על פי' הר"ש. אבל הרע"ו דכ' דטעם דרבי יהושע משום שאובה שהמשיכוה לדידיה צ"ל כמ"ש התו"ח דלא הוה שאיבה גמורה אבל קצת שאיבה הוי. א"כ לדבריו יש ראייה לנדון זה. מיהו דברי הרע"ו אינן מוכרחים שהרכיב פי' הר"ש ופי' הרמב"ם. והם באמת רחוקים זמ"ז. ומיהו י"ל לפי' הר"ש סוף משנה הנ"ל וקצת תימה כו' עד אבל הכא דעירה לבור אחשובי אחשובינהו. לפ"ז י"ל ג"כ דאינו שאיבה גמורה כ"א קצת שאיבה ולכן מתיר ר' יהושע בהמשיכוה כולה א"כ לפ"ז יש ראיה לנ"ד ג"כ. ועיין ט"ז ס"ק כ"ח וש"ך ס"ק צ"ו בשם הב"ח. והנה עמ"ש ראיה מדברי הרא"ש בהל' מקואות סי' ט' יש לחלק קצת דהתם טעמו דהרא"ש כיון המים שהעבירם ע"ג השפה והמים שעברו דרך השוקת כולם מחוברים למעיין כו' משא"כ המשכה מילתא אחריתי היא י"ל דאינו מצטרף. ואעפ"כ כיון שכבר נהגו כן אין להחמיר עליהם כלל לסתור מנהגם. והרי העיד מהרא"י טאיטסק שנוהגים במדינתם בענין מקואות שלהם שהם מן מעיין שהעבירו ע"ג הכלים כמבואר בשמו בב"י כמו שהביא כת"ר. אלא שהוא ז"ל כתב שנעשה ע"פ דעת הרשב"א בתשו' לבד כמבואר בלשונו וזהו יסוד ועיקר המנהג שלנו ויסוד ושרש דעת הרשב"א ז"ל. אמנם הרמב"ם והרא"ש שלא התירו בענין זה כו' עכ"ל ועיין בספר עיקרי דינים חלק י"ד סי' כ"ב אות כ"ב הביא קיצור תשו' מהר"י טאיטסק שכ' שאין לסמוך למעשה ע"ד הרשב"א כי גם הרשב"א בעצמו בתה"ק נראה שלא סמך על סברתו. אמנם לפי מה שנת' אם אחר שהעבירו ע"ג כלי הנ"ל בא למקוה דרך המשכה יש מקום לצדד גם לפ"ד הר"ש והרא"ש וי"ל שבכה"ג היה המנהג שהעיד הוא ז"ל. לכן עפ"ז אין לסתור מנהג עיר הנ"ל שהיא ג"כ לא רחוקה משם. וע' בתשו' מהרי"ק חלק י"ד סס"י י"ז מה שצידד להקל בשאובה שהמשיכוה בכולה כשיש עוד ספק שקול להקל. ונד"ז נראה דלא גרע מינה אף שאין דומה ממש לנדון שלו. מצורף לזה בשו"ת זכרון יוסף חלק י"ד סי' י"ג הביא שו"ת פנים מאירות חלק שני סי' ק"ד שפסק דהמים היוצאין חוץ לשוקת אינן פסולין אלא דרך זחילתן. אבל אם יכנסו לבור דהיינו אשבורן כשרים. ושהביא ראי' מהט"ז סי' קצ"ח ס"ק ל"א וסי' ר"א ס"ק י"ד ונ"ט. והוא ז"ל דחה ראיותיו מהט"ז. ואעפ"כ צירף דעתו. ואף שפסקו אין נלע"ד מ"מ לסניף בעלמא יש לצרף דעתו ועם דעת הכנה"ג בשם המבי"ט. כללא דמילתא כיון שהמים שבתוך האבן חלולה מחוברת למי המעיין ע"י הצנורות וסילונות שתחת הקרקע. אשר הצנורות אינן פוסלין את המקוה. והיא מחוברת להן. גם נקובה כשפ"ה משני צדדיה זה כנגד זה אף שהנקב גבוה מהשוליים שני אצבעות. והמים ומי המעין באין משם דרך המשכה לתוך המקוה ע"י הצנורות וסילונות יש לסמוך להקל כיון שאין שם מקוה אחרת. והעיקר כמ"ש בתשו' הר"ן סס"י שבעים שכדאין הדברים לסמוך על מה שכבר נהגו כו' יעו"ש. ומצאתי בסמ"ג עשין רס"י רמ"ח בשם הר' משה מפונטזיא דשאובה שהמשיכוה בכולה טהורה מן התורה ומדרבנן צריך רוב כשרים. א"כ הכא הוי עכ"פ תרי דרבנן לכ"ע יש לסמוך ע"ד הרי"ף וסיעתו בכה"ג. אח"כ מצאתי בבעה"נ בשער המים בהשגתו על הרי"ף בענין שאובה שהמשיכוה כולה שהשיג עליו ג"כ ממשנה דמעין שהעבירו ע"ג השוקת וז"ל למדנו מענין השוקת שהמעיין שהעבירו ע"ג כלים מתוך הכלי אע"פ שנמשך ויוצא ממנו ועדיין המעיין מושך כתחלתו דינו כשאוב לגמרי. הנה גם זו קושיא על דברי הרב אלפסי ז"ל שכתב על השאובה שהמשיכוה כולה שהיא טהורה להטביל בה עכ"ל. הרי הוכיח ממשנה זו דמעיין שהעבירו ע"ג השוקת פסול אף ע"י המשכה שהמשיכוה אח"כ דס"ל דבכה"ג מיירי. וזהו הפך דברינו הנאמרים למעלה. אך הרז"ה שם בהשגותיו סק"ג השיגו וז"ל זו בעיני אינה קושיא שלא אמרו שאובה שהמשיכוה טהורה אלא שהמשיכוה למקוה אבל מעין שיצא מתוך השוקת ומושך על הארץ אין לו טהרה כל זמן שמושך שדינו כדין שאובה ואם העמידו ועשו לו אשבורן לאחר שיצא מן השוקת לא נזכר זו במשנתנו ואין ללמוד ממנו לא להכשיר ולא לפסול עכ"ל ותוכן תירוצו דשאובה שהמשיכוה אינו מטהר אלא באשבורן משא"כ הכא במעיין שהעבירו דאינו אשבורן מש"ה פסול. ולפע"ד אינו מיושב דא"כ לתני הרי הוא כמקוה כמו שאומר בסיפא גבי העבירו על גבי כלים כו' ר' יוסי אומר הרי הוא כמקוה. ופי' הר"ש דבעי מ"ס ובאשבורן. וא"כ במשנה דלעיל דאומר פסול ולא הרי הוא כמקוה מכלל דאפילו אשבורן מ"ס לא מהני ליה. וכדברי הראב"ד. אך מה שיש לומר בזה דממתניתין אין ראיה דמחמרא טובא בשאיבה דאפילו רבייה והמשכה לא מהני כמ"ש הר"ש בפרק ד' משנה ד' גבי מים שאובים ומי גשמים שהיו מתערבים כו' וכן קרוב לזה פי' הרא"ש שם דבברייתא הוסיף ראב"י להקל מה שלא הקיל כן במשנה. וכ"כ הרא"ש עוד בהל' מקואות סי' ז'. וא"כ משנתנו דרפ"ה ג"כ ס"ל כמשנה ד' פ"ד הנ"ל. אבל אנן דקיי"ל בתמורה די"ב להקל ברבייה והמשכה לכן י"ל הכא בהעבירו ע"ג השוקת מתכשרא כולה בהמשכה. מיהו הרמב"ם פי' משנה ד' פ"ד ג"כ כראב"י. והכ"מ הקשה עליו. וכ' ליישב. והתוי"ט שם כ' שכ"ד התוספות דתמורה די"ב סד"ה ואין המים וא"כ לדבריהם נשאר ההוכחה ממתניתין דהשוקת כדברי הראב"ד. אך גם להרמב"ם יש ליישב דכמו שפי' הרמב"ם היו מקלחים בתוך המים דהיינו בלי המשכה. כך י"ל ג"כ פי' מתניתין דמעיין שהעבירו ע"ג השוקת פסול לגמרי כשמקלח לתוך המקוה בלי המשכה. או כגון דליכא שלשה טפחים ביניהם. באופן שאין הכרח מכל זה נגד הסברא דלעיל דכיון דמעיין שהעבירו ע"ג השוקת אינו חשוב כלל שאובין מדאורייתא י"ל דמהני בהו המשכה אף בכולה:
ו ומ"מ כ"ז ע"פ דעת הר"ש והרא"ש במשנה דמעיין שהעבירו ע"ג השוקת. אבל לפי שהרמב"ם חולק ע"ז וכ"ד המרדכי בשם רבינו יואל כמש"ל ססע"י ד'. גם על פי' הרא"ש פ"ה דפרה משנה ז' חולקים גדולי הראשונים כמש"ל סעיף אב"ג. ע"כ נראה לעשות בהכשר יותר. דהנה הסמ"ג בעשין סי' רמ"ח היינו ריש הל' מקואות כתב שנראה מדברי השאלתות דרב דימי א"ר יוחנן וראב"י אינן חולקין כו' ושאיבה שהמשיכוה כולה טהורה דקאמר רב דימי הוא פירושו שאם היה כל המקוה מים שאובין שהומשכו לא פוסלין ולא מעלין בהן עד שירדו עליהן מי גשמים ארבעים סאה אבל אם לא הומשכו אפילו שלשה לוגין מים שאובים בתחלה פוסלים את המקוה אפילו היה אחרי כן מ' סאה כשרים זאת השטה באה מחכמי לוניל בימי ר"י. והשיב כי לפי דברי השאלתות הדין עמהם וגם כל הסוגיא מתיישבת בזה כו' וכ"פ הראב"ד עכ"ל. והוא בבעה"נ בשער המים דף כ"ב ריש עמוד ג'. וכ"כ התוספות דתמורה די"ב ע"ב בשם הר' שמואל שקיבל מרבותיו. ודברי הסמ"ג הובאו ב"י גבי אין שאיבה פוסלת אלא במים סד"ה כתב הרא"ש בתשובה. אלא שהרמ"א בד"מ שם ס"ק כ' וז"ל ולקמן סימן זה כתב ב"י דאין נראה מדברי הרמב"ם ולא מדברי שאר פוסקים כדברי השאלתות אלא ס"ל דהמקואות שהמשיכו כולה פסולה כמשי"ת לקמן ולא מהני לה אח"כ רביית מי גשמים עכ"ל. ודברי ב"י שהביא רמ"א הם בד"ה מקוה שיש בו כ"א סאין. והנה בש"ע סעיף מ"ד בהג"ה ג"כ פסק רמ"א דרבייה והמשכה ג"כ לא מהני אא"כ קדמה הרבייה והוא ע"פ פי' הב"י בהרמב"ם במשנה מים שאובים ומי גשמים כו' בפ"ד משנה ד'. והר"ש במשנה הנ"ל כ' בהדיא להיפך דבכל ענין מטהר ברבייה והמשכה היינו אף שקדמה ההמשכה לרבייה. ולהר"ש ודאי אמת ג"כ כדברי הסמ"ג הנ"ל. עכ"פ דברי הסמ"ג הן דברי רבים ועצומים מהפוסקים היינו חכמי לוניל ונתקבל סברתם אצל ר"י וכ"ד הר' שמואל בשם רבותיו שבתוספות וכ"ד הראב"ד והסמ"ג. ומעתה בנדון שלפנינו שבלא"ה יש איזה טענות דאינה שאיבה גמורה ודאי יש לסמוך עליהם. וא"כ היה כשר להקוות עליה מימי גשמים אלא שזהו בלתי אפשר כי המקוה תוך בית המרחץ המקורה אך זה אפשר ליתן לתוכה שלג או גליד שיעור מ' סאה. אשר הטור כתב שאפילו עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביאו בכלי ועשה ממנו מקוה כשר והוא מדברי הרא"ש בהל' מקואות סי' י"ח. וכ"כ רי"ו נכ"ו ח"ה וכ"ד הראב"ד בבעה"נ דכ"ג סע"א וכ"מ מדברי רש"י בשבת פרק חבית דקמ"ד ע"ב ד"ה רב פפא. והב"י כ' דמדברי הרמב"ם נראה דרק בשלג עושין כן מקוה לכתחלה ולא גמרינן מינה לאינך. ולא משמע כן מדברי רש"י הנ"ל ועכ"פ בנד"ז נראה לסמוך ולהביא גליד. היינו קרח שאפשר להשיג גם עתה בקיץ בלידאוונעש. ולהביאו להשליכו תוך המקוה כל כך קרח בשיעור שכשימס למים יהי' ממנו מים בשיעור מ' סאה. וכשיתפשר במי המקוה שהם שאובה שהמשיכו יהי' כשר לגדולי הפוסקים הנ"ל אף את"ל דהמים שבמקוה הם שאובה גמורה שהמשיכוה בכולה. גם להחולקים יש לסמוך בנדון זה דאינו שאיבה גמורה כנ"ל. וכ"ז עכשיו בקיץ שאין להשיג שלג כ"א קרח וגליד בלידאווניש אזי יש לעשות כנ"ל. אכן אח"כ בחורף כשיהיה שלג ע"פ הארץ אזי יותר טוב ויותר נכון לתקן המקוה שנית שתהי' כשרה ברווחא יותר. וגם לפ"ד רמ"א בד"מ. והיינו ע"י שיוציאו את כל המים מתוך המקוה. ע"י שיסתמו הצנורות המקלחים לתוך המקוה. ואח"כ יוציאו המים שלא ישאר שום מים במקוה. אח"כ יביאו שלג הרבה ולהטילו לתוך המקוה הריקנית כ"כ שלג שכאשר יפשר ויהי' נמס יהי' ארבעים סאה מים ולראות שיהי' נפשר ונמס רק ע"י חום בית המרחץ לבד שיחממו התנור ולא ע"י שיטילו מים רותחין ח"ו כמ"ש בפתחי תשובה סי' ר"א ס"ק י"ד בשם שו"ת תולדות יצחק סי' כ"ד ואחר שיפשר וימס ויהיה ממנו מים במקוה ארבעים סאה יפתחו הצנורות המקלחים מים לתוך המקוה. וכן זכורני כד הוינא טליא התיר אאזמו"ר הגאון נ"ע לעשות מקוה בתחלה ע"י שהוציאו המים מהמקוה והביאו שלג והכניסו לתוך המקוה ריקנית. אח"כ חיממו המרחץ עד שנתפשר ונמס השלג והיה למים מ' סאה. אמנם עכשיו אם א"א להשיג שלג כ"א קרח אזי אין צריך להוציא המים שבמקוה תחלה. כיון בגליד וקרח אין היתר לעשות ממנו מקוה בתחלה לדעת הרמב"ם כמ"ש בב"י וכ"מ (אף שמדברי הש"ע סעיף ל' משמע להתיר) א"כ לא נרויח בזה יותר מאם יכניסו הקרח לתוך מי המקוה דאיכא נמי צדדים אחרים להתיר כנ"ל. ואם כן א"צ להוציא המים כ"א להטיל קרח הרבה תוך המים ע"ד הנ"ל. ואח"כ בחורף יוציאו כל המים ויטילו שלג בתחלה כנ"ל כאשר בכזה ההיתר פשוט לפ"ד הרמב"ם. וכן ראיתי מעשה מאאזמו"ר הגאון ז"ל כנ"ל. ואם אי אפשר להשיג עכשיו כלל קרח וגליד בעיר הנ"ל ואין שום מקוה אחרת ההכרח לסמוך בשעת הדחק הגדול על היתר דלעיל מצד שאובה שהמשיכוה בכולה כשי"ל שאינה שאיבה גמורה כנ"ל. אך ורק עד החורף לבד שיהיה שלג על פני הארץ אזי יתקנו אותה ע"י שלג כנ"ל:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור