סימן סג
ח
והנה הגם כי כשם שבין קדשי קדשים לחולי חולין כך גבהו דרכיו מדרכנו עכ"ז ראיתי לישא וליתן בדברי קדשו. דהנה הוא ז"ל דימה תולעים חיים שבכבד דספא"ט לדין חתך בשר חי מגופה. ולכאורה יש לחלק דהתם אין נולד איסור אמ"ה בהבשר כי אם כשמת הבשר דהיינו כשנחתך מהחי משא"כ כל זמן שהבשר חי דהיינו שהוא לא נפרש מהבהמה אין בו איסור אמ"ה דגם באבר המדולדל כיון שמחובר קצת אין בו רק מצות פרוש. וריאה בחתיכת הקנה ה"ל כמתה וכן חותך מן הטחול ומן הכליות. ולפיכך כיון שאיסור אמ"ה או במ"ה חל עליהם כשמתו מהיכן ישתנה אח"כ ואף שמתה הבהמה או נשחטה אח"כ מ"מ האבר והבשר לא נשתנו ואסורים משום אמ"ה מחמת שנפרשו מהבהמה כשהבהמה חיה. אבל הכא נהפוך הוא שלא נאסרו משום אמ"ה רק משום שיש להם חיות. והחיות לא ניתר רק בשחיטה ושחיטה לא מהני להו. וא"כ לב"נ דמיתה כשחיטה הרי חיות זה יש לו היתר ע"י מיתה. ואע"ג שרבינו ז"ל נתכוין לדחות חילוק זה באומרו וה"נ תולעים שבכבד אין איסורן מן אמ"ה בחיות עצמן. שהרי אמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה חיה ועוף. ותולעים שלא פירשו מותר לאוכלן חיין אי לא משום בל תשקצו אלא איסורן משום שנפרשו והובדלו מגוף הבהמה במה שהם חיין לעצמן ואין שחיטתן מתירתן כו' ואף שמתים אח"כ מאי מהני כיון שכבר נבדלו ומונחים בדיקולא בשעת שחיטה עכ"ל. ופי' דבריו דלא שייך לומר שמיתת הבעל חי מתיר איסור אמ"ה ובמ"ה שיש בו אלא כשהאיסור אמ"ה שהי' בהבעל חי הוא מצד חיות עצמו כמו בהמה חיה ועוף. ע"כ כשמת חיות זה בטל איסור אמ"ה ובמ"ה דהא עכשיו אינו חי. משא"כ בתולעים שבבהמה שמצד חיות עצמן לא שייך שום איסור אמ"ה. א"כ הם חיים ומתים שוים. לכן לא שייך שמיתתן יתיר איסור אמ"ה שבהן כיון שאין זה שינוי שגם כשהיו חיים הם מצד עצמן נידונין כמתים. ואע"ג שמ"מ חיותם גרם ליאסר משום אמ"ה היינו רק משום חיות הבהמה והיינו שעי"ז שהם חיים ה"ל כנפרשו והובדלו כו'. אבל אין החיות גורמת עצמיות האיסור ולכן גם כשמתו אח"כ נשארו באיסור אמ"ה. ולא ידעתי מנלן דע"י שהם חיים נמשך רק דה"ל כאילו נפרשו והובדלו. נימא דחיות זה ה"ל כאיסור אמ"ה לפי שחיותם בא מדבר שיש בו איסור אמ"ה. ולא דמי לשאר שרצים ותולעים דאין בהן איסור אמ"ה דהני שאני כיון שלידתן והתהוותן מדבר שיש בו איסור אמ"ה. דאלת"ה אע"ג שע"י חיותן ה"ל כנפרשו והובדלו אמאי יהיו אסורים משום אמ"ה מ"ש משאר שרצים דלית להו איסור אמ"ה כמ"ש בסנהדרין (דנ"ט א') למשרי שרצים כו'. דבחייהם ה"ל כמתים. אע"כ צ"ל דל"ד לשאר שרצים כיון דגדלו מדבר שיש בו איסור אמ"ה. וא"כ מעתה י"ל דמה"ט גופא אין נידונים חיים כמתים עד שע"י מיתתם מסתלק מהם איסור אמ"ה. דיש חילוק בהם בין חיים למתים לא כבשאר שרצים. הגם שיש לומר דהחילוק שבהן בין חיים ובין אילו לא היה להם חיות זהו רק לענין שעי"ז שהם חיים ה"ל כמונחים בדיקולא. אבל אין החיות גורמת בהן איסור אמ"ה דה"ה אילו לא היה להם חיות היה בהם שייכות איסור זה ולא כשאר שרצים והיינו מפני שגדלו מדבר שיש בו איסור אמ"ה רק אילו לא היה להם חיות בפ"ע היו ניתרים בשחיטת הבהמה ועכשיו שיש להם חיות אין שחיטת הבהמה מתרת אותן משום דזה גורם דה"ל כנפרשו והובדלו מהבהמה וכאילו מנחי בדיקולא. וכיון שאין החיות גורמת האיסור אמ"ה אין מיתתם מתרת אותם. כך י"ל בכוונת רבינו ז"ל. והכריחו לזה לומר דאין החיות גורמת האיסור משום שבשרצים ליכא איסור אמ"ה מצד עצמו כנ"ל. א"כ עכצ"ל דהחיות רק גורמת לומר דה"ל כנפרשו והובדלו. ולפע"ד אין הכרח לסברא זו משם כיון דסוף סוף הני תולעים לא דמו כלל לשאר תולעים ושרצים ששאר שרצים ותולעים אין בהם איסור אמ"ה לא בחייהם ולא במותן. ובאלו רצונך לומר שאפילו במותן יש בהם איסור אמ"ה והיינו מפני שנידונין כבשר הבא מדבר שנוהג בו איסור אמ"ה ולא כשאר שרצים. וכיון דעל כרחנו לא דמו לשאר תולעים א"כ י"ל שיש בהם חילוק ג"כ בין חיים ובין מתים כמו הדבר שבאו ממנו. הגם שמצינו בפ"ח דפרה יש דברים שהם חמורים מן הדבר שבאו מהם. וזהו ענין מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני. מ"מ היכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר מנלן לומר כן. והיותר מכריח לזה הוא מ"ש הגמרא והני מדלא קא מהני להו שחיטה באיסורייהו קיימן וכבר כתבתי דהט"ז סי' פ"ד ס"ק כ"ב פי' דר"ל דלא שייך בהן שחיטה ולכן קיימו באיסורייהו. משמע שחיותן גורמת האיסור ממש. דאל"כ שהם נידונין חיים כמתים ממש לענין אמ"ה א"כ לא שייך כלל לשון דלא מהני להו שחיטה. שאינן בגדר זה כלל. א"ו משמע דחיותם חשוב איסור אמ"ה בחיות עצמן לפי שבאו מבהמה שנוהג בה איסור אמ"ה. ואילו היה שייך בהם שחיטה היו ניתרים עי"ז. משא"כ עכשיו אסורים משום דלא מהני להו שחיטה וא"כ לב"נ דא"צ שחיטה הם מותרים וכמש"ל אות ה' באריכות. ושוב ראיתי שזה אינו ראיה כלל דהא רש"י פי' בהדיא דר"ל דשחיטת הבהמה לא אהני לדידהו. ולא כפי' הט"ז. וי"ל דהיינו משום שהם כמנחי בדיקולא. אבל מ"מ י"ל דבחייהם קרויים מתים לענין אמ"ה וה"ל כבשר שנפרש מהחי. דאע"ג דהבשר כמת נוהג בו איסור אמ"ה. וה"נ הם כמתים רק דחיותם גורמת דה"ל כנפרשו. מיהו הרי רש"י כ' הטעם דשחיטת הבהמה לא אהני לדידהו היינו משום שיש להם חיות לעצמן. וא"כ מנלן לחלק בין הפרקים לומר דהחיות גורמת רק כאילו מנחי בדיקולא אבל לא לענין שתהא סילוק החיות מתרת האיסור. מאחר דסוף סוף לא דמי לשאר שרצים הגם שי"ל הטעם כדלעיל מאחר דאיסור אמ"ה שבהן אינו מצד חיות עצמן דהא אין דמן חלוק מבשרן ע' סנהדרין (נ"ט ב') וא"כ אין המיתה מתרת האיסור מ"מ אין זה מוכרח דהא גם בשרצים יש חילוק בין חיים ובין מתים שעיקר טומאה דח' שרצים אינו אלא במותם וגם לענין אכילה בחייהם בכזית ובמיתתם כעדשה כדאיתא במעילה (די"ו ע"ב) רק לענין איסור אמ"ה הקילה התורה שגם בחייהם אין בהם איסור אמ"ה. אבל ללמוד להחמיר משם שגם מיתתם לא תבטל איסור אמ"ה בתולעי' שבבהמה אין ראי' משם דמ"מ הא לא דמי מת לחי. אלא איסורן רק משום דלא מהני להו שחיטה. וז"ש רש"י ספא"ט ואע"ג דשליל כו' משמע דאיסורן דומה לשליל אילו לא הי' בשליל לימוד מכל בבהמה והי' איסורו לא משום אמ"ה (כך) [רק] משום שלא נשחט. וכך הוא בדרני. וזהו מ"ש בגמ' מדלא קא מהני להו שחיטה דאף לפירש"י דהיינו שחיטת הבהמה. משמע הא אם א"צ שחיטה רק מיתה כמו לב"נ דסגי לי' ע"י שמתה הבהמה מהני גם לתולעי' והיינו כיון שהם ג"כ ימותו. (וכמו דרני שבבהמה טמאה י"ל מותרים לב"נ ע"י מיתת הבהמה והתולעים וכן בבהמה טהורה לב"נ). רק שחיטה לא מהני להו. אלא דצ"ל מנלן דצריכי' שחיטה דהא הם תולעים שאין שייך בהם שחיטה כלל. ואע"פ שגדלו בדבר הטעון שחיטה מ"מ מאחר שאין במינו שחיטה י"ל שאין שייך להצריכו שחיטה רק דשייך בהם איסור אמ"ה וכיון שאיסור זה מסתלק ע"י מיתתם יהיו מותרים גם לישראל אלא משמע דאין מיתתם מבטלת מהם איסור אמ"ה. ואפשר אין זה מוכרח דאע"ג שאין במינו שחיטה כלל כיון שבאו מדבר הטעון שחיטה אסור ולית לי' תקנתא אף שנסתלק איסור אמ"ה. ומהא דאיתא במשנה פרק בהמה המקשה (דף ע"ב) בן שמונה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה אין ראי' לזה דאף שאינו במינו שחיטה עכ"ז לית לי' תקנתא אף דלית בי' איסור אמ"ה אחר שנשחט. דלא דמי ענין אין במינו שחיטה דשם לכאן. שהרי שם יש לו קנה וושט כשאר הבהמות וחל עליו חיוב שחיטה. וגם נקרא יש במינו שחיטה אגב אמו בגמרא (דף ע"ד א'). משא"כ התולעים ה"ל כמו בשר הפורש מהחי שלא חל עליו חיוב שחיטה כלל רק איסור אמ"ה ואם האיסור מסתלק ע"י מיתתו ראוי שיהי' מותר לגמרי. ומיהו אף שאין ראי' משם מ"מ י"ל דריבוי ואת נבלתם תשקצו דמרבה דרני היינו רק מה"ט דיש להם חיות ובא מדבר הטעון שחיטה ואין שחיטת הבהמה מתרת אותם. וע"כ צ"ל כה"ג לפי הירושלמי פ"ז דתרומות המובא לעיל אות ה' דאוסרו באיסור שוה עם יונה שנמצא בבהמה דביונה ודאי אין איסורה משום אמ"ה אלא דה"ל איסור כמין טמא ודכוותה תולעים ה"ל כשקץ. ועד"ז גם לש"ס דילן כיון שנתהוו מדבר הטעון שחיטה ולכן א"א להתירם בלי שחיטה וכיון שאין במינם שחיטה כלל אפילו אגב אמם ה"ל כמין אסור. ואף לסברת התוספות ספא"ט דלעיל אות ה' י"ל כן:
קיצור. מה שדימה רבינו ז"ל דרני לחותך מן הטחול ומן הכליות לכאורה אינו דומה כמש"ל אות ה' דלא דמי לבשר הפורש מן החי כו' ע"ש. אך סברת רבינו דכיון שאיסורן באיסור אמ"ה אינו בחיות עצמן לכן לא שייך שמיתתן יתיר איסור אמ"ה שבהן מצד התהוותן מחיות הבהמה כיון שאין שינוי בין חייהם למיתתם לגבי איסור אמ"ה. רק שחיותן גורם דה"ל כנפרשו מן הבהמה וכמנחי בדיקולא. מיהו י"ל שאין זה מוכרח כיון דסוף סוף לא דמו לשאר שרצים באיסור אמ"ה. א"כ י"ל דנפ"מ ג"כ בין חייהם ובין כשמתו כמו בדבר שנוהג בו איסור אמ"ה. ולכאורה יש להכריח כן ממ"ש בגמרא מדלא קא מהני להו שחיטה. אך ז"א לפירש"י ודלא כפי' הט"ז סי' פ"ד ס"ק כ"ב. ומ"מ אין ראי' מפירש"י להפך כי י"ל כיון שאין שחיטת הבהמה מתרת אותם להכי אע"ג שמתו אסורים לא משום אמ"ה רק משום דבאו מדבר הטעון שחיטה ואין במינן שחיטה וה"ל כעין מין אסור וכמש"ל אות ה' בשם הירושלמי. ועד"ז י"ל ג"כ לש"ס דילן רק לש"ס דילן הטעם משום שאין במינן שחיטה:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור