סימן סז
ב
והנה הפר"ח סס"י ק"ה כ' דאולי התוס' שהתירו המלח לשטתייהו אזלי דס"ל שבדבר המעמיד ג"כ בעינן שיהי' נותן טעם ואם לאו אינו אוסר וכמו שהובא בי"ד סס"י פ"ז ע"ש בש"ך. אבל לדידן דקיי"ל דדבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל א"כ כיון דא"א לתקן המלח בלא דם מאן לימא לן דלא מקרי בכה"ג מעמיד ולפיכך ראוי לחוש לדעת הרמ"ע בתשו' סי' כ"ז הנ"ל שלא לאוכלו בעיניה. עכ"ד הפר"ח. וזוהי חומרא יתירה שלא להשגיח על התוס' והרא"ש והמרדכי וכל האחרונים המתירים בפשיטות ולחוש ליחידאה הרמ"ע שלא הביא דבריהם כלל. וע"ז י"ל אילו שמיעא ליה לר' מ"ש הפוסקים הנ"ל הוה הדר בי' וכמ"ש בכתובות (דס"ט). בשגם שא"א לומר דהרא"ש ס"ל דדבר המעמיד בטל כשאינו נ"ט דהא כ' בפב"ת דע"א סי' ל' בענין ד' מיני מדינה וז"ל ועוד דהנהו שאני שאין גופי המאכל נעשה זולתי החמץ שיש בהן וכיון שהחמץ שיש בהן הוא מכשיר המאכל הרי הן חשובין כאילו הוא הכל חמץ עכ"ל. וכ"ש בדבר המעמיד דודאי לא בטל. וא"כ עכצ"ל דהיתר המלח הוא מפני שהדם לא חשיב כלל דבר המעמיד וכמ"ש האו"ה שאין ממנו רק הנאה בעלמא שמתלבן בו המלח. ועפ"ז יעלה בידינו עוד ליישב מה שיש להקשות בהיתר המלח מתשו' הרשב"א הובאה בב"י סס"י קל"ד ובמג"א בה' פסח סי' תמ"ב וביאר זה אאזמו"ר הגאון ז"ל בשולחנו הט' סי' תמ"ב סעי' ו' כיון שדרך תקון המורייס הוא ע"י לחם הרי הוא חשוב ואינו בטל במורייס אפילו באלף ובקונט' אחרון שם ביאר זה ע"פ סברת הרא"ש פב"ת דע"ז סי' ל' הנ"ל. וא"כ לפ"ז צ"ל אף אם הדם לא חשוב דבר המעמיד מ"מ עכ"פ דרך עשייתו הוא ע"י הדם וא"כ לא בטיל. אעכצ"ל משום דהכא אדרבה אינו חפץ בטעם הדם כלל ואין נותני' אותו רק לתועלת ליבון המלח לבד ולא נשאר ממנו שום טעם כלל ול"ד לד' מיני מדינה הנ"ל דלא שייך לומר שאינו חפץ בטעם הפת כו' כמו בטעם הדם דלחם לבב אנוש יסעד. ודם נפשו של אדם קצה בו. ובתשו' נ"ב מה"ת סי' נ"ו כתב דהרמב"ם ורבו הר"י בן מיגאש לית להו האי סברא דהרשב"א וכדאי הם לסמוך עליהם במידי דרבנן. ועיין בתשו' הרשב"א ח"ג סי' רי"ד שבב"י סס"י קל"ד משמע דהתם לאו משום הך דינא לחוד דכל דבר שעיקרו כך אינו בטל אסר שם כ"א משום דה"ל איסור יי"נ וכל הדברי' הנעשים על ידיהן כו' לא הלכו בו אחר נ"ט כו' וזהו סברת הראב"ד הביאה בתה"א גבי איסור גבינות הע"א וא"כ אדרבה דוק מינה דבשאר איסורים הי' בטל כה"ג ואע"פ שעיקרו כך דומיא דגבינות שעיקרו כך לעשות ע"י עור הקיבה ואפ"ה הוצרך לטעם משום שכל הדברים שנעשו ע"י עכומ"ז דוקא והרשב"א כ' שהוא הישר שבטעמים. א"כ מוכח דגם לדידי' רפויי מרפי לי' הדין הנ"ל דכל דבר שעיקרו כך הנ"ל שלא יהי' בטל. וגם בלא"ה בנד"ז אין עיקרו כך רק בשביל להצליל המשקה לבד ולא בשביל תיקון גוף הדבר. ועוד דכיון דהתוס' ורבים עמהם ס"ל אפי' בדבר המעמיד דבטל כשאינו נותן טעם. א"כ אין להחמיר כ"כ בדבר שאינו מעמיד רק שדרך עשייתו כך ובפרט שיש לזה עוד צדדים להקל כנ"ל:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור