סימן קיא
ג
ועוד דא"כ מהו שפי' רש"י בשינוייא דרבא מוך נמי אגב זיעה מכווץ כויץ. ופרש"י ויש מקומות לדם לצאת הלא לאביי נמי מוכרח שיש מקומות לדם לצאת שלא יגע בהמוך דהיינו בחללי הקמטים. רק שלאביי חיישינן שהמוך דוחק בשר הקמט א' על חבירו. ורבא אם חולק ע"ז הי' צ"ל דמכווץ כוויץ ועי"ז אינו דוחק כ"כ על הקמטים וממילא יוצא הדם בדרך ומקום שהחזיק כבר. אבל מלשון רש"י משמע שעי"ז שכווץ עי"ז נעשו דרכים ומקומות להדם. וזה אינו. דגם לאביי עכצ"ל שיש מקומות לדם שלא אצל וסמוך להמוך כנ"ל אלא ודאי צ"ל כדפרישית שבאמת נמצא דם על המוך. ומש"ה חיישינן בפשיטות שמא המוך עיכב הדם. ומ"ש החוות דעת דא"כ מה משני רבא מוך אגב זיעה מיכווץ כויץ. פי' והוה אתי מעיקרא. הא כשנתדבק הדם על המוך ודאי דא"א שוב לירד. הנה דבריו היו נכונים אם לא נמצא רק הדם שעל המוך לבד אז שפיר י"ל שדם זה שנתדבקו על המוך א"א לו לזוב ממנו כיון שנבלע ונסרך ממנו. אבל ודאי אם נמצא ג"כ דם עוד חוץ מדם זה שעל המוך (דהיינו או שהיה דם לרוב עד שזב ג"כ דרך המוך ובעוד המוך ברחם ראתה דם זה וגם נמצא דם על המוך או) שלא ראתה קודם שהוציאה המוך רק אחר שהוציאה המוך יצא דם ברחמה וגם נמצא דם על המוך דבכה"ג לאביי מודה שמאי דחיישינן למפרע שהמוך עיכב הדם גם אותו דם שלא נדבק בו והיה צף ממעל לו עכבו המוך עד שהוציאו המוך יצא הדם (או אם יצא דם ברחמה בעוד שהמוך למעלה ברחמה חייש אביי שהמוך עיכב דם זה מעל"ע או יותר עד שגבר עליו ויוצא דרך בו) ורבא משני דמכווץ כויץ ולכן לא היה מעכב כלל דם זה שלא נדבק בו שהי' צף עליו ממעל והיה יוצא לו דרך מקומות שיש לדם לצאת. גם מ"ש החוו"ד בישוב דברי הרשב"א בתה"ק והש"ע רס"י קצ"ו שכתבו דמוך דחוק בהיש"מ מוציא מידי כל ספק וה"ל כאילו ידיה בין עיניה כל ביהש"מ ע' ב"י שם דמיירי שממלאה כל כותלי ביה"ר מתחלתן ועד סופן הוא ג"כ דוחק גדול דמוך דחוק שבתה"ק היינו כענין מוך דחוק שבגמ' ריש נדה דהוא רק בעומק לבד והכרח הוא כן לפרש"י ור"י ויש"ש דלעיל אות א' שמשמשת עם בעלה בשעה שמוך מונח בה ואעפ"כ ס"ל להרשב"א וש"ע שמוציא מידי כל ספק לפי שא"א שיזוב דם מהרחם ולא נמצא על המוך והיינו כמ"ש הנו"ב:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור