סימן קמא
ד
ועפ"ז נלע"ד ג"כ במ"ש החוות דעת בסי' ק"צ בביאורים ס"ק כ"ג דליתנהו לדבריו כלל. ואפי' בסתם הרגשה. דמאחר שתולין שטעתה בהרגשה שאע"ג שאומרת שהרגישה אמרינן אימור הרגשת עד הוא מכ"ש כשיש לתלות ההרגשה במראות הטהורות וכה"ג איתא בתשו' שב"י הנ"ל סוף התשובה דזהו כ"ש וק"ו וז"ל מכ"ש בנ"ד דיש לתלות ההתזה במי רגלים דיש יותר לתלות בו מלתלות התם ההרגשה בעד עכ"ל גם בתה"ד סס"י רמ"ו משמע כן שכ' כ"ש בפתיחת המקור גופא עכ"ל כצ"ל דלא כמו שנדפס דפתיחת המקור כו'. וכ"ש אם המראה לבן וירוק הוא יותר מכגריס והדם פחות מכגריס דיש לתלות ההרגשה טפי בהיותר מכגריס. גם מ"ש הח"ד סס"י ק"צ דפלוגתא דרמ"א וט"ז מיירי בדלא הרגישה דוקא אין דבריו נכונים דנהי די"ל דמיירי ג"כ בלא הרגישה. ומ"ש הרמ"א בתשו' שם בידוע בודאי שהלבן בא ממנה י"ל כדפי' בתשו' מעיל צדקה סס"י ך' כגון דשכיח שראתה כן בבדיקה כדמותו וצלמו וע' בלשון השאלה שברמ"א שם שהיתה רגילה לראות כו'. אבל כמ"כ אפי' בהרגישה ומצאה מראות טהורות וגם מראה טמאה פחות מכגריס י"ל דטהורה דהתה"ד דקאמר דהרגשה סברא דאורייתא היא היינו כשא"א לתלות ההרגשה במידי. אבל כשיש לתלות ההרגשה בהמראות טהורות עדיף מהא דתלינן באימור הרגשת עד ומחמת המראה טמאה פחות מכגריס ודאי אינה טמאה ומ"ש הח"ד ראי' לזה דא"כ הדרה קושיית הרב לדוכתה דלישני דמיירי בארגישה תמוה דהא הגמ' עדיפא משני דמיירי בארגישה וגם לא מצאה מראות טהורות רק מראה טמאה ואפ"ה טהורה ורמ"א לא אמר אלא מדלא משני בלא ארגישה. אבל כיון דעכצ"ל בדארגישה א"כ לל"ל דמיירי במצאה ג"כ מראות טהורות כיון דא"ש ג"כ בלא מצאה רק מראה טמאה ואעפ"כ טהור דתלינן בהרגשת עד. ומ"ש שלא לתלות ההרגשה במראות טהורות משום דרוב המרגישות רואות דם הנה דבריו נגד התה"ד דכ' בעצמו דעדיף לתלות ההרגשה במראה לבינה מלתלות בהרגשת עד כמש"ל:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור