בס"ד. ש"פ שמות, העת"ר
תתיג
דהודאה, דביטול זה יש בכאו"א אפי' במי שהוא רחוק מה' שאינו מעובדי ה' בהשגה והתבוננות אלקי ובהתעוררות אהוי"ר שאין בו גילוי אור בנפשו כו', מ"מ יש בו בחי' זו שמודה על האמת וכמו שאנו אומרים מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלקינו כו', ויש בזה כמה חילוקי מדרי' יש שמודה ואין בו הרגש הביטול בזה וכמו גנבא אפום מחתרתא כו', שהגם שמאמין באלקו' ושהוא משגיח כו' ה"ה עושה היפך רצונו לגמרי כו', ויש שההודאה היא אצלו בבחי' הרגש שמתבטל בהודאה זו (עד שפועל גם על הטבעי' שלו שכופה א"ע בענינים הטבעי' שלו ע"י הרגש ההודאה שאתה הוא ה' אלקינו שזהו כללות ההרגש דאלקות ושיש לו מרא ורבון כו', דמשו"ז ה"ה כופה את הטבעי' שלו כו', ועם היות שזהו רק כפי' בפועל (היינו רק בכח ועוז בדרך הכרח כו'), מ"מ ע"י הביטול דהודאה הכפי' היא בנקל יותר שאינו כבד לו כ"כ לכוף א"ע ואינו בהכרח כ"כ כו'). וכללות ענין ההודאה הוא בהכרח שיהי' בכאו"א ומאן דלא כרע במודים לא יקום לתחה"מ שכשאין בו גם בחי' הודאה אין בו שום טוב כלל כו', ולפעמים אמרו שדרתו נעשה
נחש היינו כמו נחה"ק כו', אמנם בכל א' גם בנשמות הגבוהות ההתחלה היא בבחי' הודאה (היינו בעבודתו בתפלה בכל יום) דמיד בקומו משנתו אומר מודה אני כו', וזה גופא יכול להיות בבחי' התגלות גדולה בנפש ובבחי' ביטול ממש ומ"מ ה"ז בבחי' הודאה כו', היינו שאין בזה עדיין השגה אלקית רק בבחי' הודאה לבד כו'. ואח"כ הוא בחי' רוח והוא בפסוד"ז בחי' התפעלות המדות שבלב כו', ובכדי שיהי' התפעלות המדות ה"ז ע"י התבוננות דוקא (דהתפעלות המדות בלא התבוננות ה"ז דמיון שוא), אך ההתבוננות הוא מבחי' השכל השייך אל המדות כו', והן בחי' חיצוני' המוחין דהיינו המוחין כמו שהן בבחי' עילה אל המדות והוא שנולד מזה התפעלות הלב כו', ועם היות שגם במוחו מתפעל בהענין המושג מ"מ העיקר הוא שנולד מזה התפעלות המדות שבלב כו', דבד"כ הוא ההתבוננות בההארה האלקי' שבבחי' התלבשות בעולמות וכמו בענין התהוות יש מאין ואיך שואתה מחי' את כולם כו', דבזה יש השגות גדולות מאד תחלה בהכרחות הענין דהתהוות היש הוא מאין דאין דבר עושה א"ע כו', דכאשר אנו רואין מציאות יש
ומוגבל בהכרח שהוא נתהווה, דמה שמציאותו הוא מעצמותו אינו בבחי' מציאות דבר ואינו מוגבל (דמה שהוא מציאות איך ימציא א"ע וא"כ הנמצא מעצמו אינו בבחי' מציאות כו') ומי יגביל אותו כו', וא"כ כאשר הוא מציאות יש ומוגבל בהכרח שנתהווה כו', וגם שהרי מציאותו הוא מהרכבה וא"כ א"א להיות התהוותו מעצמו, ואנו רואין שהוא נפסד וא"כ בהכרח שהוא הווה כו', וג"ז מוכרח דהתהוות היש הוא מאין, שהרי א"א להיות יש מיש אלא א"כ שיהי' אין באמצע, וכמו שא"א להיות צמיחת התבואה מהגרעין רק כאשר נרקב הגרעין, כי א"א להיות מיש א' עוד יש, ועיקר ההכרח הוא מזה שא"א להיות יש מיש עד אין שיעור (שה"ה מוגבל) ובהכרח שיהי' לו התחלה, והיינו שהתהוותו הוא מאין שאינו בבחי' יש כלל כו', וזהו שהתהוות הגשמי מן הרוחני הוא בדרך יש מאין דוקא, דההתבוננות והעמקת הדעת בזה איך שאין אלקי מהווה את היש ועומד בו תמיד להוותו וכמ"ש לעולם ה' דברך נצב בשמים והמחדש בטובו בכל יום כו', ה"ז עושה התפעלות גדולה בנפש וכללות קירוב נפשו לאלקו' כו', וזה כלל גדול בהתבוננות שיהי' ההרגש האלקי בכל ענין שמתבונן כו', דבשעה שעוסק בלימוד
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור
הצעת תיקוןנשלח לבדיקה
דיווח על בעיהבלי חשבון
הטמעה באתר אחר
על הדף
פרטים
- חיבור
- המשך תער״ב
- כרך
- חלק שני
- מזהה
- rh-6ctafb3j
עותקים
פעילות אחרונה
עוד לא הוצע כאן תיקון ולא דווחה בעיה.