בפסוק אם זכרתיך על יצועי אז לא יהי' בכלל המשכה כלל שיהי' לו אהבה רבה והמשכה גדולה מפני הוא דבוק וסמוך מאד אל בחי' אלקו' המהוה מאין ליש ואז הוא בבחי' ביטול אמיתי מכל כחות נפשו אוי"ר כו' כמשל המשתחוה לפני המלך בקרוב מאד שיהי' בו ביטול הרגש עצמותו מכל וכל מפני הקירוב וכל מה שמתרחק קצת יותר ירגיש יותר עצמותו אלא שיומשך מאד כידוע, וזהו על ראשי החיות כעין הקרח הנורא הוא בחי' חכ' כח מ"ה המהוה אותם מאין ליש ששם התלבשות אור א"ס ב"ה כידוע מפני הביטול שבכח מ"ה, וזהו הקרח כמו משליך קרחו דאגלידו מים עליונים כח המשפיע והמהווה שהוא בחי' א"ס אינם עדיין בבחי' המים שהוא ההמשכה לירד ממקום גבוה כו' אלא הם נגלדי' כקרח שאינם נמשכי' כלל והוא כח מ"ה שעל ראשי החיות כולם בחכ' עשית כידוע, והנה ישראל אכלו מצה שהם חסדי' דאבא ופי' אבא ידוע שהוא מקור השכל הגלוי ואינו בכלל השגה עדיין ולהיות כי להיות שורה בנפשם בחי' אין ממש השורה בכח מ"ה שבנפש שאינו עדיין בכלל התבוננו' איזה טעם ודעת באלקות איך הוא מהוה שההשגה והטעם איך שהוא מהוה כו' הוא בחי' בינה הרחוק מאד מן בחי' נקודה העיקרי' דהיינו שהוא כבר מהוה כידוע, והוא בחי' מוח חכ' שהוא הקרירות וגלידת מים עליונים בחי' אלקו' ממש כנ"ל ולהיות שהיו בבחי' קטנות המוחין אפי' להיות בנפשם הטעם וההשגה באלקו' בהרחקת ההתבוננו' איך שהוא מהוה הנק' בינה לכן ציוה ה' שיאכלו מצה והוא טעם דגן שיש בו הארת מוח חכ' בהעלם כמו שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן אז ידע לקרותו אבא, וענין ידיעה וקריאה זו איננה בבחי' השגה וטעם ודעת שיבין שהוא אביו מפני שהולידו אלא קוריהו אבא בלא השגת טעם כלל והרי בקרותו אבא יש בו הטעם בהעלם ואפי' הדבר שלמעלה מן הטעם דהיינו ההבחנה עצמה שהוא מבחין וקוריהו אביו מפני שהוא אביו באמת כו' בלי שידע הטעם כמו הגדול שיקרא אבי הרי הארת בחי' ההולדה עצמה בקריאה זו ולא השגת ההולדה לבד,
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור