דהטומאה היא דביקת המקיף על האדם שהרי נטמא גופו עי"ז וצריך טהרה משא"כ בשעטנז שכשפושט הלבוש ליכא האיסור, גם אפ"ל ענין טהרות הוא להיות ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ כו' ועמ"ש בביאור דאלה מסעי בענין שגזרו טומאה על ארץ עו"כ אפי' על אוירה, לפי ששם נמשך ההשפעה דרך התלבשות בבחי' עשי' וכתי' אף עשיתיו הפסיק הענין, וזהו אין צו אלא ע"ז כו', ובחי' זו זהו שיהי' לע"ל שאז ואת רוה"ט אעביר מן הארץ ואי' במא"א שי"א אבות הטומאה הן י"א כתרי מסאבותא כו', וע"י שיהי' אעביר מן הארץ אזי יהי' גילוי סוכ"ע כנז' בביאור כי על כל כבוד חופה וסד"ה וידעת היום שאזי עי"ז ומלאה הארץ דעה בחי' גילוי סוכ"ע, וזהו ודעת זה סדר טהרות שעי"ז יהי' גילוי דעת עליון סוכ"ע וידעת היום כו', ועמ"ש בד"ה ה' לי בעוזרי בענין הבא לטהר מסייעין אותו כו', וי"ל עוד כמ"ש במא"א אות ג' סעיף י"ח סוד גלות השכינה כו' עד רדת מל' דעשי' כו' ולכן צריך לטהר ולזכך מדת מלכותו ית', וטהרה זו דוקא ע"י הדעת כי בקליפות אין בהם רק ב' מוחין חו"ב כו' ודעת עולה עד הכתר, וזהו אל יתהלל החכם כו' כ"א כו' השכל וידוע אותי, וידוע דוקא, וז"ש רוח דעת ויראת ה' כי הדעת נשמה ופנימי' לכל המדות כו', ולע"ל כתי' ומלאה הארץ דעה כו', וגם דעת לשון חיבור ושמי ה' לא נודעתי להם כו', וגם משכן העדות עדות אותיות דיעות, כי אל דיעות הוי' כו', גם אפ"ל כמ"ש באגה"ק סי' כ"ח ההפרש בין קרבנות לפרה אדומה הבאה לטהר מטומאת מת, שהקרבנות ממשיכי' מ"ד דז"א אבל ע"י אפר הפרה ומים חיים נמשך ממו"ס כו', וגדול כח זה להפך ולהעלות מטומאה לטהרה מגקה"ט משא"כ הקרבנות רק לברר ק"נ כו', וזהו ודעת זה סדר טהרות כי דעת הוא מבחי' כתר, שכשהכתר נמנה אין הדעת נמנה כו', ומשם נמשך ענין הטהרה וזרקתי עליכם מ"ט וטהרתם, שאף הטמא יהי' נעשה טהור זה נמשך דוקא מבחי' שלמעלה מהחכ', שהחכמה נמשך רק הבירור לברר הטוב מהרע אבל זה שהטמא יהי' נהפך לטהור נמשך מלמעלה מהחכ', וכמ"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד ופי' ברבות ר"פ חקת דר"ל יחידו של עולם, דהיינו אא"ס השורה בבחי' כתר, ולכן אמר שלמה על מצות פרה אחכמה והיא רחוקה ממני, כי היא נמשך מלמעלה מבחי' הבירור שע"י החכ', וזהו נמשך ע"י הדעת, דהנה כתי' כי ה' יתן חכ' מפיו דעת, ופי' ברבות כי תשא פמ"א משל למלך שהי' לו בן בא בנו מבית הספר מצא תמחוי לפני אביו נטל אביו חתיכה א' ונתנה לו מה עשה בנו א"ל איני מבקש אלא מה שבתוך פיך מה עשה נתנה לו ולמה על שהי' מחבבו נתן לו מתוך פיו הוי הוי' יתן חכ' וכל מי שהוא מחבבו יותר מפיו דעת עכ"ל. ונראה ברבות שם דקאי על דבור אנכי ולא יהי' לך ששמענו מפי הקב"ה ממש, ועז"נ מפיו דעת, וכל התו' שניתנה ע"י משה עז"נ כי ה' יתן חכ' כו', ואיתא בשה"ש רבה בפסוק ישקני מנשיקות פיהו שמה ששמעו מהקב"ה אין בזה שכחה משא"כ מה ששמעו מפי משה, וזהו מפיו דעת היינו התחברות כי דעת לשון הכרה והרגשה ממש וכמו והאדם ידע כו', וע' בספר מב"ש ש"ג ח"ב ספ"ג בפי' מפיו דעת דהיינו דעת דעתיק המתגלה בפומא דא"א כי אין הבדל בין החי מדבר לחי בלתי מדבר אלא הפה ולכן הוא אבר גדול מכולם ולכן אין הדעת מתגלה אלא בו כי לעולם הדעת מתגלה בפה כמ"ש מפיו דעת ותבונה, וז"ש בזח"ג משפטים קכ"ג א' דעת גניז בפומא עכ"ל, וע'
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור