דוקא, הלא שרשו הוא מבחי' אדם מצחא דז"א ולמה לא יעידו על הפדחת לחוד, ולתירוץ השני שתי' יכיר לחוד והכרת פנים לחוד לפ"ז גם מדאורייתא אין מעידין על הפדחת לחוד שמשמע דס"ל שזהו למעלה מבחי' אדם וכענין מצחא דא"א דצ"ל הלא מצחא דז"א נק' מפרצוף אדם. אך הענין יובן בהקדם ענין* נשיאת הציץ על מצח אהרן כה"ג שנת' בזח"ג באד"ר דקל"ו ע"ב שהוא ענין ההתגלות מצחא דא"א במצחא דז"א, שז"ע נשיאת הציץ על המצח דוקא כמ"ש והי' על מצחו לרצון. והענין הוא דאית רצון ואית רצון יש רצון שהוא למעלה מן הטעם לגמרי וכענין אין טעם לרצון וכענין שתוק כך עלה במחשבה, והיינו שהגם שע"פ הטעם אינו מובן ההנהגה, וכמו שאמרו זו תורה וזו שכרה וע"ז השיב שתוק כך עלה במחשבה פי' בבחי' הרצון שלמעלה מן הטעם המושג והיינו למעלה מן הטעם ודעת, שהגם שזה אינו עקשות ח"ו ויש גם טעם לרצון זה מ"מ הוא טעם הכמוס המכוסה ונעלם מהשגה לגמרי, והמופת לזה שהרי גם משה שהי' מבחי' חכ' השיבו לו שתוק כך עלה במח', שגם הוא לא הי' יכול להשיג הטעם והיינו לפי שזהו למעלה מן הטעם המושג לגמרי. ואית רצון שהוא ע"פ השכל והטעם שיש לו בזה הרצון, וכענין אהבה ששורש תיבת אהבה היא אבה שהוא ל' רצון והיינו הרצון שיש לו בדבר ההוא לפי שהתבונן בשכלו שטוב לפניו הדבר ההוא, וזהו מ"ש ע"פ שכלו יהולל איש, פי' איש השי"ן הוא ג' מדות, והיו"ד הוא בחי' המוחין של המדות, והאל"ף הוא רצון של המדה וכולם מתנהגי' ע"פ השכל, וז"ע בחי' הרצון הנולד מן השכל כו'.
והנה ברצון זה הנולד מן השכל יש ב' בחי', הא' כשעדיין אותו השכל והטעם מאיר בהרצון הזה שאז הרצון הזה הוא מתנהג ע"פ השכל, והב' הוא כשכבר הסיח דעתו מהשכל וההתבוננו' רק שנשאר הרצון בלבד והוא הנק' הסכם דהיינו הסכמת הרצון שכבר נגמר כך בדעתו פעם א' שראוי לרצות דבר זה ואח"כ נשכח הטעם והשכל לאותו הרצון ולא נשאר רק הסכם ורצון לבד, והנה בחי' הסכם הנ"ל הוא משל ומליצה להבדיל באלף אלפי אלפים הבדלות לאין קץ ותכלית להבין ענין בחי' מצחא דז"א שהמצח מסתיר על המוחין והוא כמשל גילוי הרצון בבחי' הסכם שנשאר אחר הסתלקו' המוחין דהיינו שאין המוחי' מאירי' בהרצון שיהי' הנהגתו ע"פ המוחי', רק שהוא בחי' רצון שנגמר כך פעם א' במוחי' להיות רוצה כך וכך ונשאר הרצון בתוקף אף
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור