דמש"ה אשתככי כל בתי דינין ונק' עת רצון הרי שיש הנהגה למטה כמו ע"פ הרצון שלמעלה מהחכ' כו'.
וגם י"ל דס"ל דלעולם נשאר רשימו מהארת רצון זה בז"א דכך הוא לעולם בכל דבר שבקדושה שאף כשמסתלק מניח רושם כו', וגם יש למצוא דוגמא לזה ממ"ש האריז"ל שכל מצוה שהאדם עושה מאירה במצחו תמיד עד שעושה מצוה שני' כו', הרי שהארה זו מאירה גם לאחר מעשה המצוה, וי"ל למה מאירה במצחו דייקא. ונלע"ד שי"ל כדפרישית שהמצחא הוא כלי לאור הרצון ולכך גם רצונו העליון ב"ה שנמשך ע"י מעשה המצוה עיקר השראתו הוא במצח האדם יען היותו כלי לאור הרצון כו' וכמו שרצון זה מאיר אף גם לאחר מעשה המצוה, כך י"ל שנשאר רושם הארת מצחא דא"א במצחא דז"א תמיד, ולכן ס"ל דמדאורייתא אין מעידין על הפדחת משום שיש בה הארת מצחא דא"א שהוא בחי' אשר לא ישב אדם שם כו' וכנ"ל.
ועפ"ז יובן הפלוגתא דר"ש ור"י, דלר"י עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה דס"ל דהא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם זהו רק חומרא דרבנן, אבל מדאורייתא יכולים להעיד וכתירוץ הא' שבפ' יש בכור והיינו לפי שגם בעת הארת מצחא דא"א במצחא דז"א אינו דומה כמו מצחא דא"א ממש וכנ"ל וכ"ש לאח"כ, ור"ש ס"ל כתירוץ השני דיכיר לחוד והכרת פנים לחוד וס"ל דהא דאין מעידין על הפדחת זהו דאורייתא כי דבר שבקדושה אינו נעקר ממקומו לגמרי לכן תמיד נשאר רשימה כו', ולכן גם בציץ שהוא בחי' אסתכלותא דא"א בז"א גם כשאינו על מצחו מרצה מפני כי נשאר רשימה, וזהו מ"ש והי' על מצחו תמיד לרצון, שלרצון הוא תמיד גם כשאינו על מצחו הוא מרצה כי דבר שבקדושה אינו נעקר ממקומו לגמרי וכנ"ל.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור