שכל השבח וההילול מחמת איזה השגה אינו אלא מבחי' שמך ששמו נק' על הנבראים, והוא בבחי' לעד מלכינו שאינו מלובש ומתגלה בהם אלא עומדים בריחוק מקום וכדכתיב כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם, פי' צוה ונבראו כאלו הם עצמם נבראו ממילא ומאליו ע"י ציוויו שאין חיותו ית' המחי' ומהוה אותם מאין ליש מתפשט ומתלבש בתוכם בבחי' גילוי כמ"ש וברוח פיו כל צבאם שיהי' כח הפועל מתלבש ממש בנפעל אלא שהוא כח השופע אליהם בלבד, וזהו ג"כ ברוח פיו דהיינו עד"מ ההבל היוצא מן הפה ולחוץ שגם שהוא יוצא מתוכו ופנימיותו נראה כאלו הוא דבר נפרד מתוכו להיות דבר בפ"ע ואינו מתלבש בהם אלא בחי' מלכנו להיות מלך שמו נק' עליהם ואותו אנו מבקשים שישתבח היינו להיות בבחי' זו שבח ותוס' בתוקף אור וגילוי, אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא קדוש ומובדל כו'.
והנה המלאכים מחמת גודל עוצם השגתם ששפעם וחיותם נמשך מבחי' שמו לבד שהוא קדוש ומובדל לכן הם בבחי' רצו"ש, רצוא בבחי' רשפי אש שלהבת מתלהטת להכלל באורו ית', ושוב הוא ביראה שמחמת היראה הם חוזרים ונרתעים לאחוריהם כענין שנא' וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו שיבורך ויומשך למטה ג"כ בבחי' גילוי כמו שהוא למעלה, ומזה יתבונן המשכיל להיות ג"כ בבחי' רצוא ושוב, רצוא באהבה וחשיקה וחפיצה להיות נמשך אחר שרשו להתכלל באור ה' שהוא קדוש ומובדל כו', ושוב ביראה להיות מקבל גם למטה בחי' עול מלכותו כמ"ש שום תשים עליך מלך בבחי' קיום המצות בחי' מצות המלך וכמאמר אם רץ לבך שוב לאחד שיעשה מכון לשבתו ולהיות ה' אחד שורה למטה כמו למעלה. ועד"ז תקנו ג"כ פסוד"ז ששם נאמר הודו לה' קראו בשמו כו' הודו על ארץ ושמים כו' לך ה' הגדולה כו' וצבא השמים לך משתחוים, אלא שזהו בבחי' ומדריגת העולמות שלמטה בחי' דומם וצומח ושם יש ג"כ בחי' רצו"ש, וי"ל שמפני שהנשמה מלובשת בגוף לכן אינו די במה שמתבוננת במקור חוצבה לבד, כ"א בבחי' הביטול דרצו"ש שבבחי' דומם וצומח כו'. ויש פסוקים מדברים באהבתו ית' ויש שמדברים ביראתו ומשניהם נולדה מדת הרחמנות [שיש פסוקים מדברים בזה, כמו והוא רחום כו', אתה הוי' לא תכלא רחמיך כו', ושלשה בחי' אלו הם בחי' אברהם יצחק ויעקב, ובחי' הרחמנות] זו היא מדתו של יעקב, וז"ש רז"ל תפלות אבות תקנום חג"ת.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור