וידבר משה אל ראשי המטות
א'רעא
ואמנם ע"י מס"נ בתפלה באמרו ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך, שהאהבה הזאת היא בחי' הרצון דהיינו ענין אבה כו' דהיינו מס"נ והרי עי"ז יעלה לשרש הנשמה (ועמ"ש בלק"ת בשה"ש בד"ה יונתי בחגוי בפי' קומי לך רעיתי ובביאור השני ע"ז ולכן ארז"ל בני ישראל בלא יחל דברו ואין עובדי כוכבים בלא יחל בילקוט ר"פ מטות) והוא בבחי' מח' עילאה שהוא בחי' ח"ע שנק' קודש העליון, וכמ"ש ואנשי קדש תהיון לי ע' זח"ב משפטים קכ"א וע' בר"ח שער הקדושה פ"ב, וע"כ יש ביכולתו ג"כ לקדש כל דבר, גם שהוא בבחי' הנוגה להיות הקרבן קדוש בקדש העליון ולאכפייא לסט"א לאסור הנאה לחיצונים כו' (ועמ"ש בענין מחצית השקל שע"י המשכת מילוי ו"ד דחכ' הנק' שקל הקדש למטה עי"ז מתעלים הניצוצי' שנפלו בק"נ ולכן ממחצית השקל היו לוקחין הקרבנות, כמ"כ הוא ענין זה שע"י שהנשמות נלקחו מבחי' קדש לכן בדבורן יוכלו להעלות הטוב דק"נ שיוכלל בבחי' קדש כו').
והנה עכשיו התפלה במקום קרבנות היינו שמקריב הנה"ב שבו שתוכלל בשרשה בחיות הקדש, ויש אש שלמטה מצוה להביא מן ההדיוט כמ"ש בת"א פ' מקץ בד"ה ענין חנוכה שהוא ענין האהבה שהאדם לוקח מחמת העולמות מבחי' מלכותו ית', ולכן גם עש"מ יהי אור יהי רקיע נק' בזוהר לאו אורחא דמלכא לאישתעי במילין דהדיוטא כו', ואח"כ אש שלמעלה זהו אהבה רבה הנמשך מההתבוננות בעצמותו ית' דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ואינו בגדר עלמין כלל כו', ונכלל הנה"ב ג"כ באש שלמעלה, וכמו העולה צריך להקדישה תחלה בדבור פה כך הוא ענין שאומרים פ' התמיד ופסוד"ז יודוך ה' כל מעשיך, כ"ז שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך כו', הללוי' הללי נפשי את ה', אהללה את ה' בחיי היא הנה"א אזמרה לאלקי בעודי, עוד היינו דבר הטפל כמו יהודה ועוד לקרא והיא הנה"ב, וכן באמירת הללוי' הללו את ה' מן השמים כו' הללוהו כל צבאיו ובכלל זה הנה"ב ששרשה מחיות המרכבה, וכן באומרו החי' וכל בהמה כו' יהללו את שם ה', גם כמ"ש בד"ה המגביהי לשבת דס"ד ע"ב וז"ל שהמצוה יש לה סגולה פרטית להעלות את נה"ב כו' ולכן לובשים טלית ותפילין קודם התפלה להמשיך בחי' מקיף למעלה להעלות את נה"ב כו' ע"ש.
ובכ"ז יובן מ"ש צמאה נפשי לאלקים לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלקי' תלים סי' מ"ב ג', סנהדרין ו' דף מג"א, ר"ח. ילקוט ח"ב נז"א נט"ב קד"ג, סא"ז פכ"א, ס"ח י"ד, בחיי צ"ז ב' ד'. בילקוט חלק ב' רמז ש"ס אור שגנזו מוסיף עליו אורו שמ"ח פעמים אומרים לפניו רבש"ע היינו מצפים לאור זה שנאמר צמאה נפשי לאלקים לאל חי מתי אבוא ואראה וגו' אמר להם עכשיו ראיתם את פני, ובסוף ישעי' סוף רמז שע"ד כך נותן כח לצדיקי' לקבל טובתם שנא' מתי אבוא ואראה פני אלקים, אמרו ישראל אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד שהיינו עולים בשלשת פעמי רגלים ורואים את השכינה א"ל הקב"ה הייתם עולים בשנה שלש פעמים כשיגיע הקץ אתם עתידים להיות עולים שם בכל חדש וחודש שנאמר והי' מדי חדש בחדשו כו'. ובילקוט במקומו בתלים סי' מ"ב סוף רמז תשמ"א אמרה לו איני צמאה לא לאכול ולא לשתות אלא
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור
הצעת תיקוןנשלח לבדיקה
דיווח על בעיהבלי חשבון
הטמעה באתר אחר
על הדף
פרטים
- חיבור
- אור התורה
- כרך
- במדבר כרך ד
- מזהה
- rh-yebx00kj
עותקים
פעילות אחרונה
עוד לא הוצע כאן תיקון ולא דווחה בעיה.