וזה מעשה המנורה
שנט
כמאמר כגוונא דאינון מתייחדין לעילא כו' קוב"ה לא יתיב על כורסיי' דיקרי' כו' הרי יחוד וביטול זה של הו"ק שמתייחדים ובטלים לאא"ס ב"ה הנמשך ושורה בהם נק' יתיב על כורסייא כו' למהוי אחד שיומשך להיות נק' אחד זהו ע"י השפלה וישיבה כי באא"ס ב"ה מצד עצמו לא שייך לומר ו"ק מעלה ומטה כו' דהיינו אפילו הששה מדות עליונות חג"ת נה"י שהם שרש בחי' מעלה ומטה וד' רוחות ששרשן מבחי' ו"ק עליונות שהן הששה מדות הידועי', הרי אא"ס ב"ה לאו מכל אינון מדות איהו כלל, ואינו בגדר עלמין כלל וכמ"ש כי נשגב שמו לבדו רק הודו על ארץ ושמים בחי' זיו והתפשטות לבד כו', ולכן הוא נק' יחיד וחי העולמים מבחי' מלך כו', וזהו כונן שמים בתבונה שלהיות היושבי בשמים הוא ע"י תבונה כמ"ש ה' אלקינו חו"ב תרין ריעין מאין ליש ואח"כ רזא דה' אחד כו' ולכן אותיות תבונה בן ובת אהוי"ר חו"ג כו', וז"ש היושבי בשמים יתיר יו"ד כי אע"פ דכונן שמים בתבונה מ"מ יש בזה ג"כ מבחי' יו"ד דחכ' תרין ריעין כו', ובנפש הוא שגם בהתבוננות מאיר מבחי' ביטול כו', וישיבה זו הוא שיהי' גילוי א"ס ב"ה בהמדות וכן למטה בו"ק מעלה ומטה כו' וכמ"ש ביום ההוא יהי' ה' אחד כו' משא"כ האידנא אין מאיר זה בגילוי כו'.
ג) והנה להבין ענין שמו"ע שהוא צלותא דמעומד שנקרא מנורה יש להבין תחלה ההפרש בין ישיבה לעמידה כי ק"ש שהיא צלותא דמיושב נק' כסא ושמו"ע שהיא צלותא דמעומד הוא בחי' מנורה, והענין דהנה כתיב והוא יושב פתח האוהל פי' והוא ע"ד מ"ש ועבד הלוי הוא פי' הוא היינו עלמא דאתכסייא שהוא בחי' אתה הוא הוי' לבדך ועבודת הלוים בשירה ובזימרה ובניגון שעי"ז מתעורר גילוי הלב שיהא נוגע ההתפעלות מבחי' הוא עד הנפש וכמאמר ברוך הוא שיהי' הוא בבחי' ברוך וגילוי בנפש, והיינו ע"י ההתבוננות בחי' בינה ומבחי' בינה הנק' הוא נמשך הגילוי במדות שבלב ע"י נ' שערי בינה הנמשכים ממוח בינה בלב והמשכה זו נק' בשם ישיבה וזהו והוא יושב פתח האוהל (שהוא בחי' יסוד אימא הנמשך בלב ומסתיים בחזה), והטעם שנק' בשם ישיבה הוא מבואר למעלה כי היושב על הכסא משפיל עצמו וקומתו על הכסא כך הוא ירידת והמשכות המוחין במדות כו', אך עיקר ההפרש בין ישיבה לעמידה הוא ג' דברים האחד כדפי' בזהר פ' תצוה דקפ"ג ע"א וז"ל בכל זימנא דעאל בר נש לאינון יומין עילאין בין בצלותא בין בשבחא אצטריך לקיימא על רגלוי ירכין וגופא כחדא תמן ירכין וגופא לקיימא כדכורא דקיימא בחיליה ולא כנוקבא דאורחהא למיתב עכ"ל, פי' שבעמידה על רגליו אז הרגלים עם הגוף הם כאחד דהיינו שהם שניהם במדריגה א' משא"כ כשיושב הרי הרגלים נראי' במדרגה אחרת מן הגוף ולא במדריגה אחת שהגוף יושב על הכסא משא"כ הרגלים ומבואר בזהר שם שעמידה הוא בעלמא דדכורא, עד"מ האיש לפי שהוא בעל גבורה וכח לכך יכול לעמוד על רגליו, משא"כ בעלמא דנוקבא שבאשה קראה מושב, זהו חילוק אחד בין ישיבה לעמידה, ועוד חילוק והפרש ב' שבעמידה אז הראש מוגבה קומתו יותר למעלה אבל בישיבה הנה הראש נשפל למטה, ועוד יש הפרש ג' שבישיבה הרגלים מוגבהים מן הארץ אבל בעמידה הרגלים נוגעים ועומדים על הארץ, והנמשל מכ"ז יובן בעבודת ה' בענין ההפרש
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור
הצעת תיקוןנשלח לבדיקה
דיווח על בעיהבלי חשבון
הטמעה באתר אחר
על הדף
פרטים
- חיבור
- אור התורה
- כרך
- במדבר כרך ב
- מזהה
- rh-tac5xw0e
עותקים
פעילות אחרונה
עוד לא הוצע כאן תיקון ולא דווחה בעיה.