(נ) והנה אחר כל הנ"ל יובן בתוס' באור מ"ש ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. ואיך יתורץ הקושיא הנ"ל דהל"ל בשמים שיסדם בחכ' וכונן ארץ בתבונה כו'. דהנה באמת השמים שרש יסודם מבחי' תבונה ובינה והארץ יסודה מבחי' חכמה שלמעלה מבינה כידוע. והענין הוא כמ"ש למעלה דשמים וארץ הרוחניים למעלה הוא בחי' מדות ודבור שאותיות הדבור בחי' דומם כארץ ומקבלים השפע מבחי' המדות שבלב שהן בבחי' צומח מקטנות לגדלות משא"כ האותיות שאין בהם צמיחה ורבוי כלל כנ"ל באריכות. וידוע דאע"פ שהמדות נק' משפיעים לדבור הן עצמן בחי' מקבלים אור חיותם וקיומם מן השכל המושג הנק' תבונה שהוא בחי' חצונית בינה כאשר בא באותיות המח' שנק' מחשבת שכל שמזה עיקר התפעלו' המדו' אוי"ר והוא אותיות תבונה בן ובת שהן אוי"ר ומוחין שלהם נקרא תבונה והוא מה שנמשך ונולד מן השכל אוי"ר בשכל עצמו אבל גוף ענין ההתבוננות הוא בחי' בינה עצמה כידוע. וז"ש כונן שמים אש ומים והשי"ן ממוצע דהיינו חג"ת בתבונה דוקא (והיינו צו"ח כנ"ל) אבל בחכ' יסד ארץ שהוא הדומם דבחי' הדבור הוא מן נקודה דחכ' שאינו מתפשט אפי' בהשגה דבינה עצמה (כנ"ל באורך) והוא משום דאבא דוקא יסד ברתא שהוא צירופי אותיות הדבור. וז"ש יסד ארץ. וכנראה בחוש שצירופי אותיות הדבור אינם באים ע"י השגה דבינה רק ע"י נקודה דחכ' שלמעלה מן ההשגה כי הרי אינו מכוין איך לצרף האותיות כו' והוא משום דנתב"ס דוקא (והוא מ"ש ויהי האדם לנ"ח לרוח ממללא שנק' נפש המדברת כו'). אך הנה עדיין יש להבין באור ד"ז דהלא לכאורה אנו מוצאים סתירה גמורה לזה בהיפוך ממש. והוא מ"ש בזוהר בכמה דוכתי דבן מסט' דאבא קאתי (כמו זכר חסדו דזכר רובו חסד מחסדים דאבא כו') ובת מסט' דאימא כמ"ש (יחזקאל טז, מד) (כאמה בתה דאימא אוזיפא מנהא לברתא שהן ה"ג מנצפ"ך דאימא כו'). ומ"ש (בראשי' כ, יב) וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי כו'. זהו משום דאבא יסד ברתא היפוך זה):
(נא) אך הנה ידוע דחו"ב נק' אב ואם. ועד"מ ולד הנולד מאב ואם גשמיים דטפת מ"ד דאב הוא עיקר המוליד את הולד והיינו שכוללת כל איברי הולד מראשו לסופו בכללותו ובבחי' כח והעלם ההיולי עדיין ע"כ עדיין הוא בלי התחלקות איברים כלל לפי שאין בטפה רק בחי' כח וחיות הרוחני של כל האברים בהעלם ודקות גדול (כמו פרי התפוח שנראה בגרעין ע"י הבטה בכלי כו') וכולל כל פרטי חלקי נפשו וגופו שעתיד ליגדל בבטן בט"ח ולא שיש מציאות איברי גופו ממש בטפה לא מניה כו' רק בשהיית הולד בבטן אמו ט"ח הוא שנתפשט ונתגדל הולד בבנין גופו ברמ"ח איברים בפרצוף אדם בהתחלקות ימין ושמאל ואמצע וראש ורגל כו' שהוא ציור אדם בג' מדרגות בכלל חב"ד חג"ת נה"י כו' שכ"ז היה כלול בהעלם הרוחניות בטפה בלי התחלקו' כלל וגדול זה בציור כזה הוא בא בכח מ"נ דאם שהיא המגדלת הוולד ומציירו בציור אדם בט"ח בעבור כידוע (וכמ"ש בזהר ע"פ (במדבר כג, ט) כי מראש צרים כו' דמסט' דאימא אתמתח כו') ולכך נק' (תהלי'
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור