תקלח

הם טובים כנ"ל שז"ע והרוח תשוב כו' אשר נתנה דוקא עי"ז מאיר מלמעלה בחי' נתינה והוא אשר בגמר הבירורים של הנשמה תשוב להחיות הגוף בבחי' נתינה שיהי' חי וקיים לעולם כו', וע"ד שארז"ל נותן בעין יפה נותן^תקלא, שבחי' עין יפה שלמעלה הוא בחי' עינא פקיחא דלא נאים^תקלב, וז"ע עין לא ראתה^תקלג אלקי' זולתך כו'^תקלד.

ויובן ענין בחי' והרוח תשוב שבכל לילה נשמת האדם עולה למעלה בעת שישן ועולה להתכלל בשרשה ומקורה למי שזוכה לזה וכמ"ש מי יעלה בהר ה'^תקלה נקי כפים ובר לבב^תקלו כו', שחשיב במזמור זה דברים כללים שהם ג"כ אות ומופת על כל מעשה בני האדם אם טוב הם כו', ולכן זהו עבודת האדם בכ"י להיות בבחי' תשובה לשרשו ומקורו, ובכדי לבוא לבחי' זו בק"ש באמרו ה' אחד^תקלז למס"נ באחד^תקלח ולשפוך נפשו לה' בתפלה הקדימו פסוד"ז קודם התפלה איך שהשמים והארץ וכל אשר בהם אומרים שירה, ואח"כ ברכת יוצר אור איך שהמלאכים שרפי' ואופנים אומרים שירה ובטלים בתכלית הביטול לפי ערכם שנתהוו מבחי' הדבור^תקמ כמ"ש במ"א^תקלט כו', בכדי שעי"ז תתעורר התשוקה^תקמא מקרב איש ולב עמוק למס"נ באחד בדביקות ותשוקה נפלאה כו', והנה ההתבוננות לבוא לבחי' תשוקה זו, זהו ע"י שיתבונן בעצמו איך שהוא אוהב א"ע ורוצה בטובתו מאד כשמשכיל להבין מה הוא אוהב אם הגוף או הנפש, שא"א <36>

ּ לומר שאוהב את הגוף שהרי בצאת הנפש מן הגוף מלבד מה שאינו שייך כלל ענין האהבה שמתבטל לגמרי ענין בחי' האהבה הנה לאדם החי מובן בטוב טעם שאינו שייך לאהוב גוף בלתי חי, כ"א האהבה היא להארת הנפש המחי' את הגוף, וגם ממקומו מוכרח שענין האהבה מכחות הנפש היא, וכשאוהב א"ע הנה זהו הנפש שהנפש הוא בחי' העצם של הארת האהבה שהיא כח מכחות הנפש כו', וכמו שהוא בגוף ונפש כ"ה בכל דברים הגשמיים שנבראו בעולם שהאדם אוהב אותם זהו מצד שנהנה מטעמם או מריחם וכדומה שכ"ז הוא מצד החיות המחי' את הדבר ההיא ולא מבחי' גשם הדבר ההיא כו', וכשיתבונן בזה היטב איך שהוא ית' הוא המחי' ומהוה הכל ובטובו מחדש בכי"ת מע"ב שכל מה שנברא ונוצר ונעשה במע"ב הוא מחדש חיותו בכ"י תמיד אשר עי"ז מהוה אותו וכמ"ש ואתה מחי' את כולם^תקמב א"ת מחי' אלא מהוה^תקמג, וכולא חד באמת שהחיות

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org