וסדכ"סצו, שעבודת הלוים הי' להמשיך מרזין ועבודת הכהנים הי' להמשיך מרזין דרזין.
וביאור הענין הנה כתי' אנכי אנכי הוא מוחה פשעיךצז למעני שלכאורה אינו מובן מהו"ע ב"פ אנכי, הנה אנכי הראשון קאי על מד' סוכ"ע ואנכי השני קאי על מד' שלמעלה מבחי' סוכ"ע, וכדי שיהי' מוחה פשעיך צ"ל שימשך מב"פ אנכי אלו בהוא, שיהי' מוחה פשעיך, שהוא, הו"ע בינה שתבוא אימא ותקנח לבנהצח. אך ע"י מה מגיעים לב' האנכי הנ"ל, ע"ז כתי' ממעמקים קראתיךצט, שיש ב' עומקים, יש עומק הלב שפי' לב הוא בינה, בינה ליבאק, ועמק הלב פי' פנימי' בינהקא. אך יש תעלומות לבקב שאז מוכרח לומר שלב הו"ע ל"ב נ"חקג ותעלומת לב הוא פנימי' אבא פנימי' עתיקקד. וע"י עומק הלב פנימי' בינה ממשיכים מאנכי הסוכ"ע, וע"י תעלומת לב פנימי' חכ' ממשיכים מאנכי שלמעלה מסוכ"ע.
אך עדיין צ"ל למה לא כתיבה מצות נסה"מ בפירוש בתורה. הענין הוא דהנה אנו רואים ההפרש שבין תושב"כ לתושבע"פ כי תושב"כ העיקר הוא האותיות כי אם יש נגיעה באות פסולקה כל הספר אפי' בסדרקו הקודם ג"כ אסור לקרות אף שתינוק יכול לקרוא אותה מ"מ פסול שהעיקר הם האותיות, אבל בתושבע"פ אנו רואים שהאותיות אינם מעכבים כלל כמשא"ר שכמה פוסקים מביאים דין אחד זה באותיות אלו וזה באותיות אלו כי העיקר הוא ההשכלה. והענין הוא דהנה אי' בשלשה ספרים ברא הקב"ה את עולמו בספר וסופר וסיפור זהו אי' בס"יקז. ורז"ל אמרו בשלשה דברים ברא הקב"הקח את עולמו בחכ' ובתבונה ובדעת שנא' הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונהקט בדעתו תהומות נבקעוקי. ובאמת לא פליגי כי ספר הו"ע ס"ת בחי' בינה וסופר הוא שסופר את הספר הוא חכ' וסיפור הוא דיבור שהו"ע דעתקיא כמ"ש מפיו דעתקיב, וכמו שאנו רואים בתינוק שאין בו דעת