שם האדם שאינו רק כדי שיהי' [נק'] לזולתו ולא צריך שם זה לעצמו, כך ש[מות] דאל ואלקים וכה"ג כנ"ל אינו רק שיהא הוא ית' נק' ונמשך למטה בעולמות על ידם כידוע. ועכ"ז הרי מתייחד עצמות אור א"ס בהם בתכלית היחוד מאחר שאמר דאיהו וגרמוהי חד ממש, ופי' איהו היינו עצמות א"ס וחיוהי וגרמוהי הן האו"כ דאצי' כנ"ל חד ממש כמו עד"מ הידוע באדם התחתון שהוא נעשה בצלם אדם העליון דאצי' שאור וחיות נפשו המתלבש באברי גופו מתאחד הוא עם האברים והכל נחשב כא' ממש. וכך למעלה אע"פ שאין לו כו' גם בחי' אור המתפשט מעצמות א"ס בנאצלים ע"י בחי' שמות וכלים הנ"ל מתאחד בהם בתכלית וכולם מיוחדים בו בתכלית היחוד (וכמ"ש אנת ממלא כל שמהןקד כו' ואי אנת תסתלק מנייהו אשתארו כגופא בלא נשמתא כו' וכידוע[) וכמ"ש לך ה' הגדולה והגבורה כו' וכידוע] שזהו כל עיקר הכוונה [ה]כלל[י]ת ביחו"ע דפסוק ראשון דק"ש באמרו שמע ישראל דהוי' אלקינו שהן כללות הע"ס דאצי' הוא הוי' אחד ממש שכלולים באחדות פשוט ממש משום דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד ממש כנ"ל וד"ל. וזהו שנק' האו"כ דאצי' בשם בחי' אברים דמלכא כמו עד"מ האבר באדם למטה שאור וחיות הנפש המלובש בו הרי מתאחד בו בתכלית והיו לאחדים ממש כאלו עמ' 758 ּ הוא מהות א' [ממש] כו', כך הואקה בחי' האורות והשמות דעצמות המאציל שמתלבש בחכ' וחסד דאצי' מתאחדים בהם בתכלית ע"י התלבשות זו בתכלית היחוד וד"ל.
[ד] ומעתה י"ל מהו שהמצות נק' רמ"ח אברים דמלכא כנ"ל אחר שכבר נאצלו האו"כ שנמשלו לבחי' האברים כנ"ל שזהו הי' כבר קודם שניתנו התומ"צ במ"ת כו', ואמנם הנה תחלה יש להבין בהפרש שבין מצות הרוחני' שקיימו האבות כנ"ל ובין מצות שלנו שנית[נו] לנו בדברים גשמיי' דוקא כנ"ל. דהנה תחלה יש להבין בענין המצות שקיימו האבות ברוחני' שהן למעלה הרבה מבחי' או"כ דאצי' עד שהן מוסיפי' אור עצמות המאציל באו"כ. ויובן זה בעובדות דאבות כמו אברהם איש החסדקו הרי ידוע דהאבות הן המרכבהקז העליונה ממש שהי' אברהם מרכבה לאור [ה]חסד דאצי' ממש וע"כ בעובדא שלו הי' מייחד יחו"ע להוסיף אור בכלי החסד דאצי' ובכל קו הימין דחח"נקח כו', והיינו לפי שהי' עבודתו בנפשו האלקי' במס"נ אמיתי' באהבה ותשוקה ודביקות אמיתי' כל היום ולא הי' נפרד
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור