בבחי' דעת והכרה שידיעה זו נק' הכרה במהות כמו שמכיר איש לרעהו וכידע שור קונהו שידיעה זו הכרה עצמי', וכמו לע"ל שא' כולם ידעו אותי ממש שידיעה זו הכרת המהות ולא השג[ה] בשכל שאינו אלא השג' המציאות ולא במהות [כלל] כידוע, ובחי' הכרה למהו"ע א"ס ב"ה כמו שהוא יחיד לבדו כו' קודם שיהי' מקיף ופנימי בכלל ובפרט שזהו הוי' ואלקי' בחי' או"כתשפא אין זה רק ע["י] משה שהוא בבחי' ד"ע (שזהו כמו שהוא מיש האמיתי לאין שזהו הי' הוא ושמו בלבד כמ"ש במ"א ע"פ כי אל דעות ה'תשפב כו') שממשיך לעדת בנ"י בחי' ד"ע זה להיות משיגים ומכירים למהו"ע ית' כמו שהוא בעצמו, דהכרה זו א"א להיות כ"א ברצון שהוא למעלה מן ההשגה בשכל ואח"כ מתפשט בשכל ודעת וכמ"ש דע את אלקיתשפג כו' דדעת [זה] הוא הבחירה בדעת ורצון שבא מצד ההכרה דאע"פ דלמת"ב היינו מח' דחכ' ושכל אבל ברעו"ד נתפסתשפד כידוע, וזהו ענין קבל' עומ"ש ברצון ודעת דוקא כמו במ"ת שמלכותו ית' ברצון קבלו עליהם שהוא ברצון ובחירה שהוא ע"י הדעת דוקא (כמשי"ת) וד"ל.
וזהו ארוממך אלקי המלך וכן ארוממך הוי' כי דליתניתשפה כו' שמרומם לשם הוי' דסובב וממלא גם להמלך העליון, שזהו תרומה להוי' לעלות למהו"ע ית' ממש שא' אני ראשון ואני אחרוןתשפו כו' ע"י עומ"ש מאתכם דוקא, דגם שאינו מצד השגה וטעם רק ברצון פשוט באמונה פשוטה דוקא. אבל הוא בבחי' הכרה וידיעה עצמי' במהו"ע ית' ממש שהוא ע"י קבלת עומ"שתשפז בדעת ורצון שנמשך ע"י משה בחי' ד"ע שז"ש ויקהל משה כו' והתורה נצחי' היאתשפח כו' וד"ל. והנה אחר שנמשך ע"י בחי' ד"ע דמשה הכרה ודעת עצמי קבלת עומ"ש ברצון (כמו שהי' במ"ת שא' כל אשר דיבר ה' נעשהתשפט ברצון כענין שום תשים עליך מלךתשצ (כמשי"ת) ויכול לצוות עליהם ליקח תרומה להוי' ארמותא כו' לרומם לשם הוי' ואלקי' במהו"ע ממש שיאיר ביתרון אור מאור העונג שבעצמות בתחלה מטעם הנ"ל ע"כ אמר כל נדיב לבו יביאה את תרומת הוי' זה כו', ולכאורה מיותר הוא אחר שא' קחו מאתכ"ם דוקא שרצונו לומר ברצונכם בקבלת מ"ש ברצון כנ"ל למה א' עוד כל נדיב לבו דוקא יביאה כו'. ועוד יש להבין דלכאו' ענין נדיבות עמ' תרטז ּ לב ברצון ובחירה מצד עצמו זהו היפך לענין עומ"ש שהעול הוא בא מצד ההכרח ובע"כ שלא ברצונו ונדיבות לבו כו', והלא מבואר למעלה דכל עיקר הטעם לרומם לשם הוי' או ארוממך אלקי כו' זהו בא רק מצד עומ"ש דוקא כו'.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור